הוא

שנה וחצי

  שנה וחצי. שנה וחצי של סבל, צחוק, כעס, קינאה, שמחה, סליחה, כפרה, שינאה ואהבה. שנה וחצי של חיים איתו ובלעדיו.
שלושה חודשים ראשונים לפני המשפט בעל שלוש המילים היקרות שכל אחד רוצה לשמוע וכל אחת רוצה לשמוע.
חודש של צחוק ואהבה עד למעבר החתול השחור שהתגורר לו במשך חודשיים שלמים (חצי שנה).
חודשים של סבל!
חודש לאחר מכן היה חודש של קינאה.
חודש לאחר מכן היה חודש של כעס.
חודש לאחר מכן היה חודש של שינאה.
חודש לאחר מכן היה חודש של סליחה.
חודש לאחר מכן היה חודש של כפרה (שנה).
שישה חודשים לאחר מכן היו שישה חודשים של שימחה ואהבה.
היום בבוקר קמתי במחשבה על מה שעברנו. על סערת הרגשות שחווינו במשך שנה וחצי.
היום בבוקר אני קמה בין זרועותיו. זזה מעט ושפתיו נמצאות על קודקודי, נשיקות קטנות ואהובות מושתלות שם.
״בוקר טוב,״ הוא אומר לראשי.
״אממ... בוקר טוב,״ אני אומרת בקול צרוד של בוקר, מחשבותיי נקטעות.
״אני אחזור מאוחר בערב מאמי,״ הוא אומר ואני מתעצבנת. שונאת שהוא לא יהיה פה איתי. הוא בטח לא זוכרת שזה שנה וחצי שלנו. זוכרים שנה, חודש ראשון אבל לא שנה וחצי. זה רק אני.
ידיו נעלמות מסביבי ואני מרגישה קור כשהוא קם מהמיטה ונכנס לאמבטיה.
מים זורמים מהמקלחת ובסוף הוא יוצא עם מגבת סביב מותנו. איזו תמונה מושלמת.
הגבר שלי, רטוב ועירום, הדבר היחיד שמסתיר אותו זאת מגבת גוף מסביב מותנו.
שערו רטוב והשרירים שלו רטובים ובולטים.
״נהנית?״ הוא אומר וצוחק.
לא שמתי לב שבהיתי בו ואני מסובבת את מבטי מיד.
״לאן אתה הולך?״
״לסידורים מאמי,״ הוא אומר ולובש חליפה.
״אחזור בערב,״ הוא מתקרב אלי ומנשק את שפתי. לשונו נכנסת לחלל פי ואני טועמת אותו. הטעם האהוב עלי בעולם.
״הטעם האהוב עלי בעולם,״ הוא אומר ואני מסמיקה.
״אני יודע,״ הוא קורא את מחשבותי ויוצא מהחדר. אני שומעת את דלת הבית שלנו נפתחת ונסגרת.
שישה חודשים שאני פה. מאז שחזרנו אחד לשנייה לגמרי.
איזה שנה וחצי...
הערב לא מקדים להגיע אבל הוא פה. לא הייתי כל היום בבית. חברה שלי התקשרה ורצתה שנעשה יום בנות. מכיוון שהוא לא היה פה כל היום ורציתי חברה אז הסכמתי.
היינו בספא, עשינו שעווה, שיער, מניקוד פדיקור. פינקנו את עצמינו.
השעה היית מאוחרת, היא לא רצתה לשחרר אותי עד השעה שמונה וחצי בערב.
הוא בטח עוד לא בבית ולא היה לי אכפת.
צלצול נשמע מהטלפון שלה, ״הלו?״
״באמת מאמי? יואו זה יהיה נפלא...״ בטח חבר שלה רוצה שהיא תחזור ושהם יעשו משהו ביחד.
״טוב, אני כבר אהיה בבית,״ היא אומרת וכל אחת נפרדת לדרכה.
אני הולכת בחושך ומגיעה לביתי.
אני רואה דרך החלון פיסת אור, הוא בטח חזר בסוף מוקדם!
אני פותחת את הדלת וכל הדירה שלנו מלאה בנרות וורדים אדומים, ורודים ולבנים.
אני נכנסת לדירה בפה פעור ובאמצע הסלון אני רואה אותו. את הגבר שלי בחיוך גדול.
״מה הולך פה?״ זה הדבר היחיד שאני מצליחה לומר.
הוא מתקרב ואלי ולוקח אותי לאמצע הסלון.
״בייבי, היום לפני שנה וחצי התחלנו לצאת,״ הוא מתחיל ונשמתי נעצרת. הוא זכר כמוני.
״עברנו סערת רגשות בשנה וחצי. צחקנו, כעסנו, שמחנו, קינאנו, בכינו, אהבנו,״ הוא ממשיך ודמעות מתחילות לרדת על לחי.
״את אהבת חיי,״ הוא אומר ויורד על ברך אחת.
״אהבת חיי, יש לי רק שאלה אחת ואני רוצה רק תשובה אחת,״ הוא מחייך מלמטה ואני מתקשה לנשום. עוד דמעות יורדות על פני.
״אני רוצה לבלות את חיי לידך. לקום לידך בבוקר ולחזור לבית שלנו לישון ולא לישון לידך,״ הוא אומר וצחקוק נפלט מפי. עיניו זורחות למילים הבאים שהוא אומר.
״האם את מוכנה לבלות את שארית חייך איתי? התנשאי לי?״ הוא אומר ומוציא טבעת יהלום מקופסה הצבועה בזהב. יבבה נפלטת מפי כאשר אני מהנהנת הראשי.
״כן, כן, כן,״ אני מצליחה לבסוף לומר והוא עונד את הטבעת על אצבעי. הוא קם מהר על רגליו ומרים אותי כך שרגלי מחבקות אותו. פיו נמצא על פי ולשונותינו רוקדות כאילו אין מחר.
הוא מעביר אותנו לחדר השינה שגם היה מקושט בפרחים ומוריד אותי על המיטה.
״אני הולך לעשות עם ארוסתי אהבה כאילו אין מחר,״ הוא אומר והוא נופל מעלי.
כל המסע שעברנו הוביל אותנו לרגע הזה.
לרגע של אושר, שמחה, אהבה ושלווה, ואני לא רוצה להיות במקום אחר לעולם.