הוא

צ׳אנס

"אני אוהב אותך," הוא אמר ואני רק מנידה את ראשי מצד לצד. לא נכון.
"אני כן. את חייבת להאמין לי!" הוא תופס בשתי ידי, מקרב אותי אליו חזק. מכריח אותי להביט בעיניו.
"אם הייתה אומר לי את זה לפני חודשים... עוד הייתי מאמינה לך. עכשיו, אני יודעת שאתה משקר ושאתה רק רוצה לפגוע בי. אני לא מבינה למה אבל. למה שוב עכשיו ולמה אז רצית לפגוע בי," אני אומרת ודמעות יורדות במורדי לחי.
"אני בחיים לא רציתי לפגוע בך! אני אידיוט, אני יודע! ואני מניאק ואגואיסט. אני בעיקר אגואיסט כי אני יודע שאת טובה מידי בשביל מניאק כמוני, אבל אני לא מוכן לשחרר אותך."
"אתה כבר שחרר אותי. עזבת אותי. הרסת הכל ואני לא מבינה למה," אמרתי, מוותרת מניגוב הדמעות שלא מפסיקות להגיע.
"בבקשה, תן לי ללכת. עד שהתגברתי עלייך... אני לא מוכנה לזה שנית," אני מתחננת.
"אני. לא. מסוגל." הוא אומר כשבכל מילה הוא לוקח אוויר לריאותיו.
"בבקשה," עכשיו תורי להחזיק בו ולהביט עמוק בעיניו. "בבקשה," אני חוזרת.
"פאק איתי," הוא אומר ומנשק אותי חזק. לא מוותרת, לא נכנעת אליו. אבל הוא האהבה הראשונה שלי. הוא הראשון שלקח לי את הלב והראשון שריסק אותו.
"לא!" אני אומרת ודוחפת אותו לאחור. "לא. ואל תעשה את זה שוב," אני אומרת עם אצבע מזהירה לפניו.
"אני לא מסוגל. אפרוחית..." הוא מתחיל.
"אל תקרא לי ככה!" אני קוטעת אותו בצעקה. "שלא תעז לקרוא לי ככה!"
"אפרוחית! את האפרוחית שלי ואני הענקי שלך! וככה זה יישאר לעולם!" הוא אומר ולוקח את פני בין ידיו הגדולות, הענקיות. דמעות זורמות על לחיי ומגיעות לכפות ידיו.
"דפקתי הרבה, אבל לא הכל. את אוהבת אותי ואני אותך. ואנחנו לא יכולים להתעלם מזה. בבקשה..."
"אני לא יודעת מה לעשות. אם להאמין לך, אם לקחת את הסיכון הזה, אם..." הוא קוטע אותי ומנשק אותי, הפעם אני נותנת לו.
"בבקשה תעיזי ותני לי עוד צ'אנס," הוא אומר ומנשק אותי שנית.
"בבקשה," אני מתחננת ועל פניו בלבול.
"בבקשה אל תשבור אותו שוב," אני אומרת והוא מחייך.
"בחיים לא. בחיים. פאקינג. לא!" הוא אומר ומנשק אותי חזק. כורך את זרועותיו סביבי.
בבקשה שלא ישבור אותו שוב. פשוט... בבקשה!

שבת שלום בנות
אוהבת!!