הוא

שברון לב

איך עוצרים את הדמעות המזויינות האלה?!
למה הם ממשיכות להרטיב את פני?
די!!
מספיק!
אז הוא הלך, אז מה?!
אז טיפה כואב הלב, וטיפה בוכים, זהו.
אבל זה לא טיפה כואב. הלב שלי היה אצלו, עטוף בחום ואהבה והגנה. עכשיו הוא אצלי בחזרה, שברירי, קטן וכואב.
לא עוד ידיים גדולות שעוטפות אותי, לא עוד נשיקות קטנות, לא עוד ליטוף אוהב.
הוא לא בגד, לא ברח, הוא פשוט לא היה תמיד כאן. לצידי.
עשיתי טעות, הייתי טיפשה.
אני מתגעגעת אליו. אני אוהבת אותו.
אני יודעת את זה, אבל אין מה לעשות.
כמו שאנחנו תמיד עושות, בוכות וקמות למחרת בבוקר ליום חדש.
הוא נתן לך אור שאיבדת, האור אצלך עדיין. אולי בעתיד הוא יחזור, מי יודע?
אבל הוא לא יחזור, זה נגמר.
אולי הגבר שלך נמצא מעבר לפינה והוא פינה לו את הדרך כדי שתקבלי את האושר הגדול שלך, אולי.
מה שצריך לקרות קורה בסופו של דבר. הוא אוהב אותך ואת אותו ודברים משתנים כל הזמן.
צריך לקחת נשימה ארוכה, להחזיק בפנים ולשחרר. את זוכרת את כל הרגעים שלכם ביחד.
המצחיקים, השמחים, המרגשים והמעגנים. הם שלך לנצח.
בואי נודה באמת, לא היית חוזרת בזמן כדי לא לפגוש אותו. הוא שלך לנצח, בזיכרונות שלכם, במקומות שלכם.
הגעת לפיצול בדרך. לשאלה, לאן את הולכת מפה?
בחרתם בדרך מסוימת וזה מה שיש. האם היא הדרך הנכונה או לא? אף אחת לא יכולה לדעת. אנחנו לא נביאות, או קוראות בקלפים. אי אפשר לראות את העתיד. אבל מה שיהיה, תמיד יש לך אותי. את עצמך. אנחנו נשרוד את זה.
כשדלת נסגרת האחרת נפתחת. כרגע אנחנו תוהות לאיזה דלת ללכת. הכחולה? הירוקה? הורודה? הסגולה? השחורה? הלבנה?
כל כך הרבה אפשרויות, אבל קודם תיפרדי מהדלת הזאת ומי יודע? אולי בעתיד היא תפתח שוב.
היא לא תיפתח, הוא לא יחזור.
עברת שינוי והיום את תעשי מה שאת רוצה. בלי חוקים. את אולי לא תפתחי את אותה דלת אבל היא לא האחרונה.
אנחנו ביחד פה, לא עוזבות אחת את השנייה. מחזיקות ידיים לעתיד וממשיכות ללכת בדרך הארוכה שנקראת ״החיים״.