אני יושבת על הכיסא באמצע הרחוב, עיניי עצומות, וכל שאני יכולה לשמוע הוא את קולי שלי ומעט מרעש הרחוב. כשהשיר נגמר, אני פוקחת את עיניי ומסתכלת סביבי. משהו נופל מראשי כשזה זז.
"שטר!" אני כמעט צועקת באמצע הרחוב. "שטר של מאה דולר!".
כמו אינסטינקט, רגליי מתחילות ללכת במהירות בניסיון למצוא את הנדיב. זוהי הפעם הראשונה בכל ארבעת השנים בהן אני "מופיעה" ברחוב שמישהו מתחשב כל כך עובר ונותן לי שטר של מאה דולרים.
לפתע אני מבחינה במשהו יוצא דופן. מישהו, ככל הנראה אייסיק - למרות שאף פעם לא ראיתי אייסיק שכל כך דומה לבן אדם - עומד שעון על קיר לבנים של בניין מגורים ישן, ומסתכל עליי. לרגע אני מחליטה להתעלם ממנו, אך האיש בוחן אותי ומבטו לא עוזב לשנייה.
כשהוא קולט שאני מסתכלת עליו בחזרה, האייסיק מתחיל ללכת לכיווני מבלי לנתק את מבטו משלי. פחד קריר מתחיל להזדחל במעלה חוט השדרה שלי, אך עובר באותה מהירות בה האייסיק עובר על פניי וממשיך ללכת.
אני משתחררת מה"קיפאון" בו נתקעתי מבלי לשים לב כשהאייסיק עבר. עד היום חשבתי שהפחד מהם כבר עבר. כנראה שלא.
בסוף היום, כשהשמש כבר שוקעת, אני פוסעת באטיות לעבר חנות המלאכה 'ילוסטון איסט'. כשאני נכנסת לחנות הפתעה מיוחדת מחכה לי בפנים.
"רוֹסי!" אני קוראת בשמחה וניגשת לחבק את הבחור המזוקן.
"גריי!" רוסי מרים אותי באוויר ומוחץ אותי אליו.
"איפה מרקו?" אני שואלת כשרוסי מניח אותי על הרצפה. הוא מצביע באגודלו לעבר החדר האחורי. צעקות רמות נשמעות מהכיוון, ואני מניחה שהן של מרקו.
"אבא מטפל במשלוח עצים שהשתבש, הוא הציב אותי פה כדי לשמור על החנות בזמן שהוא עושה את זה". רוסי - או בשמו המלא, אמברוסיו - הוא בנו הבכור והיחיד של מרקו. הוא זה שמצא אותי כשישנתי ברחוב בלילה קר וסוער לפני חמש שנים והציע שאשן בחדר האחורי של החנות של אביו. הוא היה גם זה שהציע שאתפרנס משירה ברחוב.
חבל שהחלק של הפרנסה לא כל כך הצליח. אתם מבינים, נראה שאנשים לא כל כך נדיבים וטובי לב כפי שמצפים מהם להיות. בשנה-שנתיים הראשונות עוד הייתי יכולה להרוויח מספיק בשביל לקנות לעצמי אוכל, אך כשהתחילה התקופה הקשה ברחבי הכוכב הייתי צריכה להיעזר יותר ויותר במרקו ורוסי כדי לשרוד.
למזלי, מרקו אדיב כלפי כל אחד ואחד שהוא פוגש, ורוסי סתם נחמד כלפי. אמנם הוא מבוגר ממני בערך בחצי עשור, אך ההפרש מעולם לא מנע מאיתנו מלהיות חברים טובים.
YOU ARE READING
Cold Blooded
Teen Fiction"את יודעת שאני קורא אותך כמו ספר פתוח" הם הגיעו לכוכב וקראו לו 'כדור הארץ 2', במחשבה שיוכלו להתחיל חיים חדשים. הם התיישבו שם, החלו לשגשג ולבנות ערים, אבל לא כל כוכב הוא בהכרח כוכב נטוש. בני האדם הרסו את כדור הארץ, וכשהגיעו לכוכב החדש חיכה להם גזע הא...
