בהתחלה ציפיתי שהארי יכניס אותי לביתו ולא יציע לי לשתות או לאכול משהו כי ידע שאסרב, אך אמו הרגשנית תרד במדרגות, תברך ותמחץ אותי בחיבוק, תציע לי משהו לאכול כי "אויש, את פשוט מקל!" ותשאל לאן נעלמתי למרות שהיא יודעת טוב מאוד מה קרה.
במקום כל החיוכים שיכאיבו ללחיי בסופו של דבר וריח הבושם של גברת תומפסון שתמיד נראית צעירה מכפי שהיא באמת, הארי סוגר את הדלת מאחוריו ומכוון צעדיו לנקודה מאחוריי.
"רגע, לאן?" אני שואלת בבלבול. הרי לא אמרתי מה אני רוצה. או שאמרתי?
לא, אין לי מושג לאן הארי הולך.
"לא חשבת שאני עדיין גר כאן, נכון?" הארי שואל בשעשוע. הוא ניגש לאוטו שלו ופותח את דלת הנוסע. "את באה?" שואל. משהו בנימה שלו נשמע לי מוזר. כמעט כאילו הארי.. מתנשא. זה לא נימה שאופיינית להארי.
אני נשארת לעמוד במקומי. "לאן אנחנו נוסעים?".
"אליי הביתה"
"אז איפה אתה גר?" אני שואלת בחוסר עניין ומעבירה את ידי על תא הכפפות שמולי. המכונית שועטת במעלה השדרה העמוסה ואני בקושי מבחינה באנשים ההולכים לצידי הכביש.
"תכף תיראי" הארי מעיף בי מבט וחוזר להתמקד בכביש. אני מסתכלת עליו במשך כמה זמן ולא מסירה את מבטי לרגע.
אנו מדברים, ולרגע אני חושבת שאולי באמת אוכל לשכוח הכול. הארי ואני נתחיל מחדש, ואני יכולה לראות את עצמי אוהבת אותו. לרגע אני יכולה לראות את עצמי נמצאת במקום שאני קוראת לו בית, וברחוב רק לפעמים, ולא בשביל לא לגווע ברעב. אבל רק לרגע. אני יכולה לראות את עצמי עם הארי, אך עדיין נשארת בתוכי תחושה מוזרה.
"מתי מגיעים?" אני שואלת בפינוק וכמעט צוחקת על עצמי. נראה שאני מרגישה יותר נוח ליד הארי ממה שזכרתי. במשך הנסיעה חזרו אליי לאט-לאט זיכרונות מהארי וההרגשה המשונה הזאת שמצטברת בבטן, שלאחרונה חוויתי רק ליד וין, אך דהתה לאחר שאמרתי שישכח הכל.
"רגע, מעצבנת אחת," הארי אומר בצחוק ומחנה את הרכב בחניון שלא ממש שמתי לב איך הגענו אליו. לא נראה לי שהסתכלתי על הדרך יותר מידי. אני טורקת את דלת המכונית בדרכי החוצה ומתלווה אל הארי.
אנחנו עולים במעלית עם זוג אייסיקים מבוגרים, אליהם הארי נד בראשו כשנכנסנו. הזוג החזיר לו נידה כל אחד, אך אני קיבלתי רק מבט שופט בתמורה לחיוך הקטן ששלחתי אל הצמד. הם יוצאים בקומה השבע-עשרה, והארי ואני ממשיכים לעלות עד שהמעלית עוצרת בקומה העשרים ושתיים. כשהדלתות נפתחות נגלה לעיני מסדרון קטן ובו שתי דירות בלבד: ארבעים ושלוש וארבעים וארבע.
הארי פותח את הדלת ונותן לי לעבור ראשונה. עושר ויוקרה מכים בי בשחצנות, ואז הארי מופיע לצידי ומבטל מיד את הכל באלגנטיות נטולת הראוותנות שלו.
YOU ARE READING
Cold Blooded
Ficção Adolescente"את יודעת שאני קורא אותך כמו ספר פתוח" הם הגיעו לכוכב וקראו לו 'כדור הארץ 2', במחשבה שיוכלו להתחיל חיים חדשים. הם התיישבו שם, החלו לשגשג ולבנות ערים, אבל לא כל כוכב הוא בהכרח כוכב נטוש. בני האדם הרסו את כדור הארץ, וכשהגיעו לכוכב החדש חיכה להם גזע הא...
