15 - גריי הטרוריסטית

114 13 26
                                    

אני נרדמת ברגע שראשי נוגע בכר. אני חולמת על הארי, על רוסי, ועל כל בן אדם שאי פעם הכרתי. סיוט בלתי נגמר. אין לאן לברוח, אין איך להסתתר.

למזלי, אני מתעוררת אחרי שעה מרעש צעדיו הכבדים של וין.

"לאן אתה הולך?" אני שואלת כשאני מבחינה שהוא לובש את מעילו, ולבוש כולו שחורים - אותם בגדים שהוא לובש כל יום ל.. אפשר בכלל לקרוא לזה עבודה, אם אין לי מושג מה זה?

"לעבודה" וין עונה בפשטות.

"אה, לא" אני אומרת.

"מי את שתגידי לי אם ללכת לעבודה?" וין שואל בקרירות הרגילה ופותח את דלת הכניסה. אני כנראה קדושה או משהו, אם אני עדיין דואגת לו אחרי שהוא מדבר כך.

אני נעמדת וסוגרת את הדלת. "אני גריי, ואם לא זכור לך, אתמול חבשתי לך את הרגל כי יש לך שם חתך ענקי".

"אז?"

"וין, אתה צולע," אני אומרת, ודאגה מתגנבת לקולי. "מה שזה לא יהיה המקום הזה שאתה קורא לו עבודה, אתה לא יכול ללכת לשם היום".

"אני בסדר גמור" וין מגלגל את עיניו.

"תפסיק להעמיד פנים, אני רואה שאתה חושק את הלסת כשאתה הולך" אני אומרת ו-וין נראה מופתע.

"אני לא חושק את הלסת!" הוא מכחיש. אני מתקרבת אליו כך שאני מרגישה את החום שקורן מגופו ויודעת שהוא נלחץ למרות שהוא שומר על ארשת קרירה. אני מעבירה את ידי מלחיו, לחזהו, לבטנו, כמעט מחייכת כשאני שמה לב שהוא מתאפק לא לזוז, ומכה באגרופי במקום בו נפצע.

וין מגדף ותופס בירכו, מתנשף. "למה עשית את זה?!" הוא שואל בכאב. אולי אני לא קדושה בכל זאת. וין לא ציפה למכה שלי, ולמרות שהכאבתי לו זה מרגיש טוב לדעת שיש לי השפעה עליו.

"אם אגרוף שלי, ואפילו לא בשיא העוצמה, כואב לך כל כך, איך לעזאזל תסתדר באותו מקום בו נפצעת ככה?" אני שואלת באדישות. וין מסתכל עליי, ועיניו בוערות. האדישות שלי אורזת את חפציה ובורחת במהירות, מפנה את מקומה לחשש.

"אני לא יכול לא לבוא" הוא מסנן. אני יודעת שלא יעשה לי כלום, אבל הוא עדיין מפחיד.

"למה?"

"כי אני לא יכול"

"אז אני באה איתך" אני מצהירה ומשלבת את ידי על חזי.

"זוכרת את היום הראשון שלך כאן?" וין מתיישר למלוא גובהו הרם ולפתע הוא נראה מאיים יותר מהרגיל. "אמרתי לך לא לשאול שאלות מיותרות".

Cold BloodedWhere stories live. Discover now