פרק 1 - מלודי

2.2K 100 14
                                    

היא צעדה ברחוב הקר והריק, שומעת רק את רעש צעדיה מהדהד. אחרי יום עבודה ארוך במלצרות כל מה שהיא רק חיכתה לו היה כבר להגיע הביתה, להדליק את המזגן, להיכנס למקלחת רותחת ולשטוף ממנה את היום הזה. את הלקוחות העוינים, כאבי הגב ואת הבוס חסר הרגישות שלה. היא הרגישה את ידיה קופאות תחת הקור הכבד בחוץ והושיטה את ידיה אל התיק, מפשפשת אחר הכפפות שלה, אך זה בדיוק היה הרגע שמכונית נכנסה אל הרחוב בחריקת גלגלים. פנסי הרכב הבוהקים בחשכה סנוורו אותה והיא איבדה שיווי משקל לרגע לנוכח הקרח שכיסה את המדרכות ועמדה ליפול, כשלפתע ידיים חסונות תפסו אותה. היא לא הספיקה להבין מה קורה והכל החשיך בין רגע כשמשהו הולבש על ראשה.

התהלכתי ברחוב המושלג והומה האנשים, לוגמת מהקפה פולט האדים שלי שקניתי הרגע. אהבתי את הבוקר. אהבתי להתעורר מוקדם, לנשום את אוויר הבוקר, לשמוע את הציפורים מצייצות ולהתארגן לעבודה, לקפוץ לקנות קפה ולהתענג עליו בדרך, מדי פעם אפילו הייתי משאירה את הרכב במרחק רחוב אחד מהעבודה ומגיעה ברגל. קצת מוזר, אני יודעת, מי לעזאזל אוהב לקום מוקדם בבוקר...ועוד לעבודה? אבל זו אני ואהבתי את העבודה שלי. לא רק שאהבתי, הייתי מכורה לעבודה. וורקוהוליק, אם תרצו לקרוא לזה ככה.

"בוקר טוב לרוז!" ריי צעק ברגע שנכנסתי, חולף על פניי עם כמה ניירות וכוס קפה בידיו.

"בוקר טוב, ריי." החזרתי בחיוך ציני. 

ריי היה השותף שלי בעבודה, שנינו עבדנו מזה שנתיים במשרד חקירות שמנוהל ע"י אנדרו דיוויס. הגענו יחד לראיון כשאנדרו רק פתח את המשרד ומאז אנחנו בלתי נפרדים, ולמרות שאנחנו נוטים לעקוץ האחד את השנייה כל הזמן אנחנו החברים הכי טובים. 

"רגע, מה אתה עושה פה?" הרמתי גבה לעברו. ריי היה ידוע בכך שהוא תמיד מאחר ומגיע למשרד כשבידיו תירוץ אחר בכל פעם, למרות שאף אחד לא באמת נזף בו על האיחורים. 

"התחשק לי להגיע פעם אחת לפנייך, לשם שינוי, ולהיות מוכן." הוא חייך אליי. 

"אוקיי, אז?"

"אז...יש לנו לקוחות. הם מחכים לנו במשרד, בואי." החווה עם ידו לעבר משרד הישיבות, מסמן לי לבוא איתו. התחלתי ללכת אחריו וכבר מרחוק הבחנתי בגבר ואישה בשנות החמישים לחייהם ישובים בפנים. האישה החזיקה טישו בידה ועיניה היו נפוחות ואילו הגבר נראה מכונס בעצמו.

"רוז, אלה מר וגברת סיימון." ריי הציג אותי והתיישב מולם ברגע שנכנסנו לתוך החדר. 

"נעים מאוד, רוז וואייט." התיישבתי גם אני והושטתי להם את ידי ללחיצה. "ספרו לי מה קרה, בבקשה."

"זו הבת שלנו, מלודי," החלה לספר גברת סיימון בעת שעיניה, שנראה שהיא כל כך טרחה לייבשן לקראת הפגישה, שוב מתמלאות בדמעות. "היא נעלמה."

היהלום האדום - Red DiamondWhere stories live. Discover now