ישבתי על סלע גדול שתחתיו נפרש נהר גדול של מים צלולים ולא לקח לי זמן רב כדי להבין שהמקום מוכר לי. סובבתי את ראשי אחורנית, מצמצמת את עיניי בגלל השמש הקופחת והבטתי בבית הקיץ שנהגנו להגיע אליו עם הוריי עוד לפני שהתגרשו. הייתי כאן פעמים רבות בילדותי, כך שלא בדיוק ידעתי מה אני עושה כאן הפעם. החזרתי את מבטי קדימה והתבוננתי בנוף ממולי, הנוף שכה אהבתי. בכל פעם שהיינו מגיעים לכאן בחופשות הקיץ, הייתי מבלה שעות על הסלע הזה. עצמתי את עיניי ונתתי לשיערי להתבדר ברוח הקלה שהחלה לנשוב, נהנית מהשקט ומהשלווה שהרגשתי. תהיתי כמה זמן עוד אהיה תקועה בלולאה הזו ואם זה יגמר אי פעם. חשבתי על הוריי, שיכול להיות נמצאים בבית שמאחוריי ואולי כדאי שאלך לפגוש אותם. זמזום מעצבן קטע אותי ממחשבותיי ופקחתי את עיניי, מגלה דבורה ענקית מול פניי. נתקפתי בהלה ומבלי לחשוב פעמיים התחלתי לנפנף בידיי בניסיון לגרש אותה. כשראיתי שהיא מסרבת להרפות ניסיתי להתרומם ממקומי, אך רגלי החליקה ומצאתי את עצמי נופלת היישר אל תוך המים.
"תתחיל בעיסוי לב ואני אנסה לעצור את הדימום." מר סיימון צעק אל הרופא שעמד מצדה השני של רוז. כעת הכל היה תלוי רק בהם. שאר הרופאים התבוננו בהם בשקט מהצד. מעטות היו הפעמים שידיו של מר סיימון רעדו תחת הלחץ, אך כעת חשב על כך שעזב את ביתו שנעדרה במשך ימים בכדי לעזור למי שהחזירה אותה הביתה. הוא לא יכל לתת לה למות.
כבר ידעתי באיזו אחת מהפעמים שהייתי כאן אני נמצאת. זו הייתה הפעם האחרונה שביקרנו כאן. כמעט ושכחתי מהמקרה הזה, שאחריו אבי הכריח אותי ללכת לחוג שחייה שאותו סיימתי בהצטיינות. אך עכשיו היה נראה כאילו גופי שכח מהכל, כי ידיי ורגליי השתוללו לכל עבר בתוך המים, בדיוק כמו ביום ההוא.
"אבא!" צעקתי כשהצלחתי להוציא את ראשי לרגע מתוך המים, לפני ששקעתי חזרה מטה. "הצילו!" שוב עליתי, מנסה לשאוף אוויר אל ריאותיי בהיסטריה. זכרתי את ההיסטריה הזו, שאחריה אבא שלי קפץ אל תוך המים והוציא אותי. אבל עכשיו אף אחד לא הגיע והייתי לבדי. לבסוף התייאשתי מלצעוק לעזרה ובפעמים הנוספות שעליתי מעל פני המים, עשיתי זאת רק בכדי לקחת אוויר אל ריאותיי. אם זה הולך להיגמר כאן, אז העדפתי כבר שזה יקרה בזרועותיו של ליאם ולא כך. לא בצורה הזו. ידיי כבר כאבו וכמות המים שבלעתי הכבידה עליי. ההבנה שאוכל להלחם במים לנצח החלה לחלחל בי יחד עם כוחותיי האוזלים והביאה אותי להחלטה הכי קשה שקיבלתי בחיי. החלטתי לוותר. בלב כבד שחררתי את גופי יחד עם נשימתי שעד עכשיו הייתה עצורה... ונתתי לעצמי לשקוע.
"ד"ר, זה לא מצליח." אמר הרופא שביצע את נסיון ההחייאה. הם כבר עצרו את מקור הדימום אך שום דבר לא קרה.
"תביא לי את הדפיברילטור!" מר סיימון צעק, מוריד את חתיכת הבד שהייתה לגופה של רוז בזמן שהמכשיר הונח לידו. "תן לי מאתיים!" הוא המשיך לצעוק, משפשף את האלקטרודות זו בזו. "יש לנו?" הוא הסתובב אל הרופא שאישר לו שהכל מוכן ואז חזר להתרכז ברוז. הוא לקח נשימה עמוקה, מניח אותן על החזה החשוף וצפה בגופה מזנק מעלה ומטה. המוניטור המשיך להראות קו ישר.
"תן לי עוד הפעם מאתיים." הוא הורה לרופא, מנסה שוב, ללא הצלחה. "נו, את יכולה! למה את לא נלחמת, לעזאזל?" הוא דיבר אליה, גורם לכל הרופאים ללטוש בו את עיניהם.
"ד"ר." רופא אחר הניח יד על כתפו. "היא כבר יותר מדי זמן ככה. אני חושב שצריך לוותר." הוא אמר בצער.
בזמן שהייתי בתוך המים, בעיני רוחי ראיתי את פניהם של כל מי שאהבתי אי פעם, מחייכת בעצב והבנתי שעל כל זה אני הולכת לוותר.
"תן לי שלוש מאות." מר סיימון אמר בהחלטיות, גורם לרופא שלידו להיאנח בייאוש, אך עם זאת לפעול לפי בקשתו.
"אני לא יכולה לראות את זה." אמרה אחת האחיות ויצאה נסערת מהחדר, אבל את מר סיימון זה לא עניין.
הרגשתי את ריאותיי עומדות להתפוצץ ולא הצלחתי להבין למה אני עדיין בהכרה. הסבל היה רב מדי וכל מה שייחלתי לו עכשיו היה כבר למות בשקט.
"הכל בסדר?" ליאם קפץ ממקומו, מתקדם אל האחות שהרגע יצאה מחדר הניתוח ונראתה נסערת במיוחד, אך ההיא התעלמה ממנו והמשיכה ללכת.
"היי," הוא נעמד בדרכה ומנע ממנה לעבור, "מה קורה שם בפנים?" הוא דרש לדעת. הרופאה עצרה במקומה ועברה במבטה על כל העיניים שהיו נעוצות בה, מחכות לתשובה.
"זה מר סיימון." היא אמרה בקול שקט ורועד.
"מה איתו?" ליאם שאל.
"הוא..." היא הביטה שוב בכולם, שעכשיו כבר התקבצו סביבה. "הוא פשוט לא מוכן לשחרר." היא הנידה בראשה באכזבה.
"לשחרר?" ליליאן שאלה בחשש ונראתה כאילו היא בכל רגע עומדת להתעלף.
"אני מצטערת." האחות השפילה את מבטה אל הרצפה.
"אלוהים, אנדרו." היא התנדנדה לכיוונו והוא מיהר לתפוס אותה יחד עם ריי. הם הובילו אותה אל אחד הכיסאות ועזרו לה להתיישב כשזו החלה להתייפח.
"ליאם, תביא מים." ריי צעק לכיוונו, אך ליאם כבר לא הגיב. הוא עמד שם מאובן והביט בדלתות חדר הניתוח, מרגיש איך כל עולמו חרב עליו בשתי מילים.
בינתיים בחדר הניתוח, כולם עמדו וכיסו את עיניהם בידיהם למראה הגוף שפרפר עם כל מכת חשמל. הם היו בטוחים שמר סיימון יצא מדעתו.
צל כיסה אותי לפתע ואני הרמתי את מבטי, מבחינה דרך ראייתי המטושטשת בדמות שעמדה מחוץ למים. ניצוץ של תקווה גרם לי להתפכח ובמאמץ רב התחלתי למשוך את עצמי מעלה בעזרת ידיי ורגליי. אני לא הולכת למות. לא כאן. לא ככה. כשהייתי מספיק קרובה לפני המים ונאבקתי לא לחזור לאחור, ראיתי יד מושטת אליי ובכוחותיי האחרונים תפסתי בה. ידעתי. זו הייתה ידו של אבי.
"יש דופק!" הודיע הרופא שהשגיח על המוניטור. "אבל הוא נורא נמוך." הוסיף. מר סיימון הושיט את המכשיר חזרה אל הרופא שעמד לידו ומבלי לבזבז זמן החל שוב בעיסוי לב.
"תוציאי, תוציאי הכל." אבי ליטף את ראשי בזמן שהשתעלתי וניסיתי שלא להיחנק מכל המים שיצאו בכמויות מפי.
מר סיימון יצא אל המסדרון, מגלה את גברת וואייט הבוכייה ואת ריי ואנדרו שניסו להרגיע אותה ללא הצלחה. הם אפילו לא שמו לב אליו עד שכחכח בגרונו והם כולם הרימו את מבטם אליו, חוץ מאדם אחד, שהיה חסר.
"ד"ר?" קולה הרועד של גברת וואייט נשמע והיא עצרה לרגע מלהתייפח, עיניה הנפוחות והאדומות נעוצות בו. הוא הוריד את המסיכה מפניו ונשם עמוקות,
"היא איתנו."
YOU ARE READING
היהלום האדום - Red Diamond
Mystery / Thrillerרוז וואייט היא בחורה שמשקיעה את כל כולה בעבודתה במשרד חקירות. היא מתחילה לחקור יחד עם השותף שלה, ריי אוסטין, מקרה היעלמות מסתורי של בחורה בשם מלודי. אלא שאחר כך, כשאל המשרד נשלח שוטר נאה מטעם המשטרה בשם ליאם ריאן, הם מגלים שזה לא המקרה היחיד...האם...
