ישבתי שעונה על דלת החדר, מנענעת את ראשי בנסיון להתאושש אחרי שהתעוררתי לפני דקות אחדות מכאב חד מתחת לחזה שלי. אחרי שקיבלתי את זריקת ההרגעה בצהריים, הם חיכו שאהיה מספיק מטושטשת בכדי לא להתנגד והרימו אותי מהרצפה. נזכרתי באנחת האיש בחלוק הלבן כשראה את טיפות הדם בחולצתי הלבנה ואז את קולו מבקש מהשומר להרים לי את החולצה. הייתי חלשה מדי בכדי להתנגד ואפילו לא הרגשתי כל כך את הפציעות, עד שמצאתי את עצמי נוהמת חלושות מכאב כשמחט חדרה אל תוך עורי שוב ושוב ושוב. זכרתי את הפרצופים של שניהם מרחפים מעליי, כשהחלוק הלבן, כך החלטתי לקרוא לו, תפר את אחד החתכים מתחת לחזה שלי. זכרתי את השומר שלא הפסיק להגיד עד כמה מטומטמת אני. אחרי כל זה, הוא הוביל אותי שוב אל החדר ותוך שניות ספורות נרדמתי.
"שומר." כעת דפקתי קלות על הדלת והרמתי את קולי משלא נעניתי, "בחייך, תביא לי משכך כאבים."
"אין כאן משככי כאבים. אם את רוצה, אנחנו יכולים להביא לך עוד זריקת הרגעה, אולי היא תעזור לך." הבנתי שהשומרים החליפו משמרות כשקולו של השומר מהבוקר נשמע מבעד לדלת. זה היה הדבר האחרון שרציתי, כי לפי התכנית שלי, קיבלתי את הזריקה בצהרי היום בכדי להתאושש עד הלילה.
"אז לפחות קח אותי לשירותים." אמרתי אחרי מחשבה קצרה. "בבקשה." התחננתי. אחרי ששוב לא קיבלתי תשובה, ניסיתי להיעמד על רגליי אך הדלת שנפתחה דחפה אותי אחורה ונפלתי על הרצפה הקרה.
"קדימה." הוא עמד בפתח הדלת והתעלם מכך שנפלתי. אחרי שחיכה בחוסר סבלנות שאקום, הוא הוציא אותי אל המסדרון והוביל אותי אל השירותים. מכיוון שהיינו מתחת לקרקע, לא יכולתי לדעת אם עכשיו יום או לילה, כך שהשירותים היו תירוץ רק בכדי להביט בשעון הקיר. בעוד תשע דקות השעה תהיה עשר בלילה. הורדתי את ראשי בייאוש כשההבנה שהחילוץ לא הולך להגיע הכתה בי ואז הרמתי אותו שוב בעודי נושמת עמוקות.
שעתיים. בעוד שעתיים אוציא את התכנית שלי לפועל.
-----
למרות שבילה שעות על גבי שעות בניהול צוותי החיפוש ובהמתנה לרמז כלשהו, ליאם סירב להתייאש. כבר עברו יותר מעשרים וארבע שעות וזה היה כבר הלילה השני מאז היעלמותה של רוז. החשש שלו רק הלך וגבר.
"איפה את, רוז?" הוא התקרב והביט מהחלון אל הכביש שעליו עדיין נסעו מספר רכבים למרות השעה המאוחרת. ליאם ניחש שאלה אנשים שבטח חוזרים הביתה מיום עבודה ארוך. בחוץ החיים התנהלו כרגיל ואילו כאן, בתחנה, הזמן כאילו עצר מלכת. הוא אפילו לא ביקר בביתו שלו מאז שרוז נעלמה, וריי התנהג ממש כמו מאמא תרזה כשהכריח אותו לאכול ולנוח. לפתע צלצול הטלפון ששכב על השולחן הסיח את דעתו ממחשבותיו. הוא התרחק מהחלון ומיהר לעברו. על צג הטלפון הופיע שמו של אחד השוטרים שניהל את צוות החיפוש במערב העיר.
"כן. מצאתם משהו?" הוא הצמיד את הטלפון לאוזנו. הוא לא התרגש, מכיוון שחשב שזו תהיה עוד חווה נטושה, אך מה ששמע מצדו השני של הקו, הרגיש כמו פטיש ברזל שהוטח בחוזקה בפניו. "בסדר." הוא ניסה להתעשת. "תודיעו לי כשתדעו בוודאות." הוא ניתק ונשאר לעמוד כך עוד מספר רגעים, מביט בטלפון. לאחר מכן, הוא זרק אותו על השולחן וצנח אל הכיסא שהיה לידו, משפיל את מבטו.
"הכל בסדר?" הוא שמע את קולו של ריי מתקרב אליו.
"לא." עיניו של ליאם נשארו נעוצות ברצפה.
"מה? מה קרה?" ריי שאל באימה. ליאם הרים את מבטו אליו באטיות וגילה אותו עומד מולו עם קופסת דונאטס בידיו.
"הם מצאו גופה של בחורה בשנות העשרים לחייה." ליאם נאנח באכזבה והבין מה אמר הרגע רק כשקופסת הדונאטס נשמטה מידיו של ריי ונחתה על הרצפה. "זו לא רוז." ליאם מיהר להרגיע את ריי, שנראה כאחד שנשימתו נעצרה למספר רגעים.
"אלוהים, ליאם. תשקול מילים." ריי התיישב על כיסא לידו והניח את ידו על החזה שלו.
"אתה צודק. מצטער." ליאם התנצל.
"אוליביה?" ריי שאל בשקט.
"הם בודקים את זה כרגע."
-----
בתום השעתיים, כך הערכתי, מצאתי את עצמי עומדת מול הדלת. עדיין הייתי מעט מטושטשת, אך לא יכולתי לחכות יותר. בלעתי את רוקי ושלחתי את ידי אל כיס המעיל שלי, מוציאה משם מזרק קטן. אותו מזרק שבשבילו עשיתי את כל ההצגה קודם לכן. אותו מזרק שהספקתי להכניס אל השרוול כשהתמוטטתי על השולחן. הרמתי את ידי בכדי לדפוק על הדלת ולפתע קפאתי. חשש וחרטה החלו לקונן בי וידעתי שאני חייבת לעשות את זה עכשיו לפני שאתן להם להשתלט עליי. הייתה לי הזדמנות אחת. אחת ויחידה. ברגע שאשתמש בה, לא תהיה כבר דרך חזרה. בכל ליבי קיוויתי שריי וליאם ישתפו איתי פעולה. כי אם לא, אצטרך להתמודד עם ההשלכות.
לקחתי נשימה עמוקה, אוספת את עצמי ודפקתי בדלת. גלי המתח שחלפו בי גרמו לי לרגע לקוות שהשומר כלל לא שמע את הדפיקות הללו.
"מה את רוצה?" קולו נשמע ומיהרתי להיצמד אל הקיר שליד הדלת.
"שירותים..." עניתי במבוכה.
"שוב?" הוא שאל בקול כעוס.
הכל הרגיש לי כמו הילוך אטי בשניות ההן שבהיתי בדריכות בידית הדלת הנלחצת. הידקתי את אחיזתי במזרק שהיה בידי, שכעת הזיעה. דפיקות ליבי הואצו ופרץ ענק של אדרנלין השתולל בתוכי, גורם לראשי לפעום ולחושיי להתחדד. יכולתי להישבע שבין כל הדממה הזו, שמעתי את דמי מתחיל לזרום כמו נהר גועש בעורקיי. הדלת נפתחה והתרחקתי מהקיר, מתקרבת באטיות אל סופה, עד שראיתי את ראשו של השומר מציץ פנימה.
"מה את עו-" הוא החל להגיד, מעוות את פרצופו בכעס, אך המחט שננעצה כעת בצווארו מנעה ממנו לסיים את דבריו.
מכאן, הכל התערפל.
YOU ARE READING
היהלום האדום - Red Diamond
Misterio / Suspensoרוז וואייט היא בחורה שמשקיעה את כל כולה בעבודתה במשרד חקירות. היא מתחילה לחקור יחד עם השותף שלה, ריי אוסטין, מקרה היעלמות מסתורי של בחורה בשם מלודי. אלא שאחר כך, כשאל המשרד נשלח שוטר נאה מטעם המשטרה בשם ליאם ריאן, הם מגלים שזה לא המקרה היחיד...האם...
