The BABY

§4§

בתמונה - ירדן

״שומעים אותו?״ הרופא שאל אותנו, מצמיד את מכשיר האולטרסאונד לבטני.

אנחנו בבדיקה הראשונה שלי, שומעים את הדופק של התינוק המושלם שלנו.
ירדן הייתה אמורה לבוא איתי, אבל הבוס שלה נתקע בלי עובדים וחייב אותה להמשיך את המשמרת..
אז אני כרגע עם אריאל, הוא מחזיק את היד שלי ושנינו מקשיבים לדופק העובר.

״זה התינוק הראשון שלכם?״ שאל הרופא,
״זה לא .. לא ..״ התחלתי לגמגם
״אנחנו לא ביחד״ אריאל אמר, גורם ללב שלי להיצבט.

״ממש תודה שבאת איתי, אני יודעת שזה לא היה קל״ אמרתי לאריאל כשיצאנו מהמרפאה

התקשרתי לעומר לשאול אותו אם הוא יכול לבוא איתי, אחרי שגיליתי שירדן לא יכולה והוא אמר שהוא נתקע באמצע הדרך עם בעיה במצבר והוא מחכה לגרר. אז שאני אדבר עם אריאל, וזה מה שעשיתי.
הוא היה עם חברה שלו כנראה, כי כשאמר לה שהוא צריך לבוא איתי לאולטרסאונד-דופק היא ממש התעצבנה עליו ואמרה לו שדברים כאלה בדר״כ עושים עם החבר, הבעל או החברה.
לא עם ידיד.

״הכל בסדר. היא תרגע״ הוא חייך אליי ״לא הייתי משאיר אותך לבד״

נזכרתי באותו ערב שלא הרגשתי טוב, כשהוא חזר מישיבה עם חברים ובא לידי כי הוא לא ישאיר אותי לבד כשאני גוססת

״אני מפחדת״ התוודתי,
״ממה?״ שאל
״אני בהריון, אריאל. אתה מבין את זה ..? זה .. אני תכף אהיה אמא! ולתינוק הקטן והמושלם שלי לא יהיה אבא ו-״ הוא מחה את דמעתי שזלגה על הלחי שלי, אפילו לא שמתי לב שאני בוכה.
״תהיה לו אמא מדהימה והוא לא יצטרך יותר מזה .. אני יודע. וחוץ מזה, שכולנו נעזור לך! את לא תהיי לבד בזה, מבטיח לך״ אמר.
אני לא יודעת מה גרם לי לעשות את מה שעשיתי, אוליי העובדה שהוא הסתכל עליי מלמעלה, עם העיניים המושלמות שלו, אוליי מה שאמר, אוליי העובדה שכשדיבר אחז בידיי בעדינות כזו שאין לתאר !
אבל פשוט עליתי על קצות אצבעותיי והצמדתי את שפתיי על שפתיו. הן היו רכות ונעימות כ״כ!
הוא אחז חזק במותני והתפרק על שפתיי בחזרה.
זה היה מושלם !
טוב .. עד לרגע הכואב שהוא התנתק ממני והלך צעד אחורה.
״מה עשית, לעזאזל!?״ צעק
״א.. מצטערת..״ מלמלתי, מנסה לאגור את הדמעות בפנים. הרגשתי כ״כ מושפלת.
״איך אני אמור להסתכל לעמרי עכשיו בעיניים ? אחרי שהתנשקתי עם אחותו הקטנה ! מבינה !? אחותו הקטנה !״ צעק שוב, גורם לצמרמורת לא נעימה לעבור בגופי.
זזתי ממנו והלכתי לכיוון הנגדי בצעדים מהירים, הגעתי לפארק ועליתי למגלשה האטומה, התיישבתי בתוכה ופרצתי בבכי.

זה הרגל של שנים, עוד מהיותי ילדה קטנה כשהייתי עצובה או כועסת, הייתי באה לפארק ונכנסת למגלשה האטומה. שם אף אחד לא יכול למצוא אותי.