my brothers best friend

"צר לי לבשר".

פרק 37:
"התכנסנו כאן בכדי להספיד את אמילי וולברג, אישה אהובה, וילדה אהובה שכולנו אהבנו וכיבדנו. האנשים הקרובים אלייה כרגע יגיעו  לכאן בכדי להיפרד בכמה מילים"

~עבר~
ארבעה ימים שאני וסבסטיאן מחכים מחוץ לחדרה של אמילי בכדי שתתעורר. ארבעה ימים מבלי למצמץ עיין או לאכול ולשתות כמו שצריך. כרגע אנחנו בתוך החדר שבו היא שוכנת, נמצאים כאן ומחכים רק שתתעורר כמו שחיכינו בכל הארבעה ימים האלה, אך שום דבר לא השתנה. היא נשארה דוממת, גופה נמצא כאן אך לא היא. סבסטיאן ישן קצת כרגע ואני לקחתי לעצמי כמה דקות בשביל להסתכל עלייה, לנשק אותה ולחבק אותה גם אם היא לא מרגישה את זה. התקרבתי ונישקתי אותה, ולחשתי לה כמה מילים "אמילי בבקשה תתעוררי, אני מחכה לך כאן אני וסבסטיאן מחכים לך. אל תלכי לנו" התרחקתי מעט מאוזנה וחזרתי למצב שהייתי בו קודם, יושב ומחכה לרגע שתתעורר.

~הווה~   
"אמילי...אמילי שלי. אני לא מאמין שאני עומד כאן, עומד ומספיד אותך, קשה לי, אני לא מאמין שעזבת אותי. לא הספקנו להיות הרבה ביחד, לא הספקנו ליצור לעצמינו זכרונות טובים וחיים כמו שרצית. חשבתי שאנחנו זה לנצח, חשבתי שתישארי כאן ושאת תספידי אותי כאשר נהיה זקנים. יש משפט שאומר-"האדם מתכנן ואלוהים צוחק". אנחנו תיכננו כל כך הרבה ואלוהים כבר קבע לך גורל.
אני רוצה לומר לך אמילי שאני אוהב אותך לנצח, גם אם אני אכיר מישהי אחרת ואמשיך את חיי את תמיד תהיי בליבי, תמיד תהיה לך פינה גדולה בתוך גופי, מוחי, וליבי. לעד אזכור אותך אמילי...אמילי שלי.

~עבר~
היום החמישי הגיע, והוא לא רגיל. אני מתכוון לזה שהוא לא רגיל מכיוון שבדרך כלל אנחנו מחכים לך בתוך החדר שתתעוררי, וכרגע אנחנו מחוץ לחדרך מחכים שהרופאים יצאו ויגידו לנו מה מצבך.
לאחר כשעה שלמה, שעה שבה יצאתי מדעתי, הרופא יצא מהחדר והגיע אליינו, "מי מכם משפחתה של אמילי?" "אני אח שלה" סבסטיאן ענה "צר לי לבשר לך כי אחותך הרגע נפטרה".
"סליחה מה?" שאלתי את הרופא שוב בכדי לדעת ששמעתי נכון, "אמילי, אמילי לצערינו נפטרה"
הוא אחר שוב וכך הלך, והשאיר אותנו חסרי מילים. לא הפנמנו את זה שאת בעצם לא איתנו יותר. אין את הצחוק שלך, אין את החיוך שלך, אין בעצם אותך. "אין...אין את אמילי יותר?" סבסטיאן שאל אותי בנימה עצובה ביותר ואפילו בכמה דמעות שירדו מעייניו. "אין את אמילי יותר" אמרתי לו ובעיקר לעצמי בכדי לעקל כמה שיותר את הבשורה הזאת. "אין אותה יותר" ישבנו על הרצפה יחד וחיבקנו פשוט אחד את השני כמו אחים. בכינו, אנחנו באמת בכינו. כנראה שאם היית כאן היית צוחקת עליינו וקוראת לנו 'כוסיות' אך אם היית פה, לא היינו בוכים.
קמנו מין הרצפה ואזרנו אומץ להיכנס אל חדרך בפעם האחרונה. פתחנו את הדלת וראינו אותך מכוסה בסדין לבן. כאב לי, כאב לי כל כך. הרגשתי שלקחו לי את הלב שלי. התקרבנו יותר ויותר והורדנו ממך את הסדין, וראינו אותך. כולך לבנה, וחיוורת. התקרבתי וחיבקתי אותך חזק חזק, ובראשי אני מעכל את זה שזה החיבוק האחרון שלנו יחד, ואני מחבק אותך יותר חזק. אך לבסוף שיחררתי בלית ברירה. מותיר את סבסטיאן לחבק אותך גם הוא. לא יכולתי יותר, הרגשתי שאני נחנק ויצאתי במהירות מחוץ לבית החולים. וכאשר יצאתי, בכיתי כל כך חזק, צרחתי את נשמתי, ונפלתי אל הדשא שהיה לח מהגשם החזק שירד. אך לא היה לי איכפת. רציתי לכאוב עלייך בשקט בשקט, מבלי שאף אחד אחר לא יפריע לי.