my brothers best friend

מוות.

פרק 25-
פקחתי את עייני. קרני השמש הפריעו לשינה העמוקה שלי. התבוננתי באמט רואה שאין שינוי במצבו. הבנתי שאין לי מה לעשות כרגע וחזרתי שוב לישון.
~~
"מישהו יכול להגיע לחדר 703?" שאלתי את הרופאים והאחיות שהיו בדלפק. "כן כמובן זה החדר שבו אמט נמצא לא?" "כן זה אמט. הוא התעורר" ולא יכולתי להסתיר את החיוך שלי. "כן כמובן אני מגיע" הרופא אמר והנהנתי.

באתי להסתובב בכדי לחזור אל אמט, אך לפתע שמעתי את הרופא מדבר עם רופא אחר, "אני הולך לחדר של המטופל אליוט, תלך לחדר של אמט?" "כן אני כבר הולך". אליוט. החתיכת חרא הזה נמצא כאן. אני לא מאמינה, כמה קשה זה כבר להרוג תחלאה הזאת? רגע, המשטרה לא מחפשת אותו? כל כך הרבה שאלות שאין להן תשובות. הרופא המשיך בדרכו אל חדרו של אמט, בעוד שאני נותרתי מאחור. רציתי ללכת אל אליוט, לכן עקבתי אחר הרופא השני. הרופא התקדם אל חדרו ואני הסתתרתי מעט מאחורי הדלת. הסתכלתי בעינית הדלת בכדי לראות אם זה אליוט באמת. וכן זה היה הוא. פחדתי, פחדתי שהוא ימשיך לעשות משהו לאמט או סבסטיאן והכי גרוע, לי.

המשכתי להסתכל דרך החור הקטנטן שהיה בדלת, ופתאום ראיתי את הרופא נופל על הרצפה. כולו היה דם. אליוט הרג אותו. הלכתי אחורה והתחלתי לרוץ חזרה. "חדר 701, 702 הנה הנה 703" התחלתי לדבר אל עצמי ונכנסתי מהר אל תוך החדר. "אמילי?" שמעתי את קולם של אמט ושל סבסטיאן. "אמילי מה קרה?" הם שאלו יחדיו, ולא יכולתי לענות להם. התנשפתי חזק מידי והתחלתי לבכות. התקרבתי אל מיטתו של אמט וחיבקתי אותו. "אליוט...אלי..וט נמצא כאן. הוא הרגע הרג רופא, ואני ראיתי אותו" אמט קירב אותי אליו יותר ויותר, ולפתע דלת החדר נפתחה. "שלום לכם חברים, נחמד שחסכתם לי חיפושים רבים אחרי כל אחד מכם, והחלטתם להיות כולכם יחדיו". הרמתי את ראשי ופחדתי עוד יותר. אמט קם מהמיטה וכך גם סבסטיאן. "חתיכת בן זונה, אתה הולך למות" אמט התקרב אליו והם התחילו לריב מכות. סבסטיאן גם החל להתערב ולא ידעתי מה לעשות. איפה הרופאים איפה המשטרה? פתאום שמעתי ירייה. והחדר נהפך לדומם. פחדתי להרים את ראשי ולראות מי קיבל את הירייה הזאת. לקחתי נשימה עמוקה והרמתי את הראש, דמעות החלו לרדת מעייניי. אמט. הירייה פגעה באמט, קליעה ישרה אל תוך ליבו. וכך גם אל ליבי. 

"אמילי" שמעתי קול מוכר. "אמילי קומי" הרמתי את ראשי במהרה בוהה בחדר ואז בסבסטיאן. כל זה היה חלום? זה היה רק חלום? לא האמנתי. זה הרגיש כל כך אמיתי. הסתכלתי אל עבר אמט רואה שהוא עדיין לא התעורר. כן, כל זה היה חלום. "מה קרה? על מה חלמת?" סבסטיאן שאל. איך אפשר לתאר את כל החלום הזה? החלום הזה היה כל כך אמיתי, ומפחיד. אך החלק הכי מפחיד בו, היה הרגע בו אליוט ירה באמט. זה ללא ספק הצליח לחלחל בי עמוק עמוק. הסתכלתי על אמט, "אני צריכה שתתעורר אמט. אני צריכה אותך, אני מפחדת" החלום הזה הצליח להפחיד אותי, והצטמררתי רק מהמחשבה שאמט ימות. 

סבסטיאן ליטף את ראשי מעט ונהניתי מכך. התגעגעתי אל אחי. התקרבתי אליו וחיבקתי אותו. חיבוק אוהב ואמיתי, "אני מצטער" הוא אמר "אני יודעת" וכך נשארנו, באותה הסיטואציה שללא ספק התגעגעתי אלייה.