my brothers best friend

יום שלם.

פרק 24-
יום. יום שלם. יום שאמט לא מתעורר, יום שאני כבר לא מדברת עם סבסטיאן לא מסוגלת להסתכל עליו. אני יודעת שזו לא אשמתו, ואני אפילו לא יודעת מה התפתח בניהם שהמצב הגיע לאן שהגיע. אז לא רציתי גם להחמיר יותר מידי. כרגע אני יושבת בחדר שלו מחכה לרגע שיפקח את עיניו היפות, ויגיד לי שהכול בסדר. לקחתי את ידו ועטפתי אותה עד כמה שאני יכולה, היד של אמט גדולה מידי לכף ידי. החזקתי בידו חזק והתחלתי לדבר, "אהוב שלי. אהוב יקר שלי. אני מתגעגעת אלייך, כל כך מתגעגעת. יום שאני מחכה שתתעורר, מחכה לראות אותך איתי. אפילו החלטתי לספר עליינו לסבסטיאן. החלטתי שהמצב בנינו יפסיק להיות כזה. אתה צדקת, כל הזמן הזה צדקת. אני גדולה, ואני יכולה להחליט מה נכון בשבילי. ואני יודעת שאתה הדבר הנכון בשבילי כרגע. אני לא יודעת אם שמעת את כל הנאום הזה.. אבל..." והדמעות החלו לרדת, אחת אחרי השנייה ללא מעצור. אך לאחר כמה שניות התאפסתי והמשכתי, "אבל אני רוצה וצריכה שתדע, שיש לך כאן מישהי שמחכה לך. תילחם על עצמך ואל תוותר..תילחם עליי, תילחם עלינו". פשוט שפכתי הכול. את כול מה שלא יכולתי לומר לאמט פנים מול פנים. המשכתי להחזיק בידו וחושבת ומהרהרת, מה יהיה אם לאמט יקרה משהו? מה אם אמט לא יתעורר? איך אני אקבל את זה? ללא ספק שאלה קשה. התרגלתי אליו. בטיפת הזמן שאנחנו מכירים הספקתי להכיר אותו. הספקתי להכיר את כולו. התרגלתי לטמטום שלו, לצחוקים איתו, לרגעי הכעס, השמחה, העצב, אני מתגעגעת אפילו לריבים שלנו. הרי כשיש ריבים זה רק מראה שיש עוד על מה להילחם, יש עוד דרך ארוכה לפנינו. ומשברים זה לא מה שיפריד בנינו. חשבתי לעצמי, עד שלפתע שמעתי דלת נפתחת ומשם סבסטיאן הגיח. "היי" הוא לחש. "היי" אמרתי לו חזרה. הסתכלתי עליו רואה שהוא עדיין לא החליף את בגדיו. אותם בגדים מאותו יום שהרביץ לו. הוא לקח כיסא וקירב אותו אליי וישב, "אני יודע שיש לך כל כך הרבה שאלות. ואני מוכן לענות לך עלייהן אך לפני, אני צריך שתעני לי על דבר אחד" הוא הסתכל עליי והסתכלתי אל תוך עיניו. כעס, ועצב היו בתוכן. "את ואמט זוג?" סבסטיאן שאל. ופה ירד לי האסימון. אז זה, זה מה שהוביל אותם לריב כזה? זאת, זאת השטות שגרמה לכל המהומה הזאת לקרות? "אתה עשית לו את זה כי אנחנו זוג?" שאלתי אותו. זיק של תקווה הייתה בי, רציתי שיגיד לי לא, שיגיד לי להפך אני שמח שאתם ביחד. אך זו המציאות, "כן, אבל זה לא רק זה אמילי.." הרמתי את ידי כלפיו, סימן של 'תהיה בשקט'. לא חשבתי שסבסטיאן ירד כל כך נמוך. אח שלי, למען השם אח שלי, זה שחשבתי שלא יפגע בזבוב, והנה גרם לכך שהחבר הכי טוב שלו כרגע במצב רע מאוד בגלל כל המכות החזקות שהביא לו. וכל זה, כל המצב הזה בגלל שאמט סיפר לו שאנחנו זוג? "אני רוצה שתצא מהחדר סבסטיאן" אמרתי לו. כאב לי באיזשהו מקום. הוא בכל זאת לא התכוון. ראיתי את הדאגה בעיניו כאשר הוא הבין מה הוא עשה. ראיתי את החרטה בתוכו, אך כאב לי יותר על אמט. שהיה צריך לספוג את זה בגללי. אך יותר מכל כאב לי על חיי. למה אלוהים הביא לי לחיות? לעולם כזה אכזר? מגיל 5 ואני מתרוצצת מבית לבית, מגיל 5 ללא הורים, ללא משפחה, ללא ילדות. מגיל קטן ועד היום חיי הם כמו מרוץ. ללא רוגע, ללא טיפת שלווה. אך אני יודעת שכרגע? אני צריכה להישאר חזקה מתמיד. בשבילי, ובשביל אמט. אני צריכה אותו, את האדם היחיד שמשרה בי טיפת שלווה. ברגע הזה? הבנתי עד כמה הבן אדם הזה תפס חלק עצום מחיי. ואני שמחה שזה הוא.

פרקקק!! היי בנות גמר חתימה טובה! מקווה שהצום עבר קל. אני ממליצה לכן לשמוע את השיר עם הפרק, זה יוסיף. מצטערת אם הפרק משעמם מידי אך רציתי פרק עצוב כזה שיראה מה איתו ואיתה.