my brothers best friend

ההתוודות

פרק 18-
"אני כל כך גאה בך אמילי". זאת הפעם השנייה שהיא מצליחה ללכת מבלי להיתפס בי או במעקה כלשהו. "אתה ראית? אני הלכתי אתה ראית?" היא התחילה לצעוק ולהתלהב. שמחתי, אבל אין יום שאני לא מרגיש חרטה על מה שעשיתי. "ברור שראיתי" היא התחילה לקפץ ופחדתי שהיא תעשה לעצמה נזק. "בואי שבי על המיטה" הושבתי אותה על מיטת בית החולים מכיוון שהאחות הייתה צריכה לבדוק אותה שוב. שרר בנינו מעט שקט עד שאמילי שברה אותו, "אמט..אני רוצה שתספר לי למה אתה ככה, זאת אומרת אני רואה את השינוי שבך. אתה בקושי מסתכל עליי, כאשר אני אומרת לך שדיברתי עם סבסטיאן עד משהו אתה ישר מסיק שסיפרתי לו עליינו, מה קרה אמט?" היא שאלה אותי. ואלוהים כמה פחדתי. אך היה נמאס לי לשקר. היה נמאס לי לברוח. הרמתי את ראשי והסתכלתי עלייה, שואף אל תוך ראותיי נשימה עמוקה ומתחיל "את זוכרת את היום בו רציתי לספר לסבסטיאן עליינו?" "כן נו" "אווקי. אז באותו יום כאשר נפלת מהמדרגות ובאתי לעזור לך וסילקת אותי. כעסתי. לא על זה שסירבת לעזרה שלי, אלא על זה שלא רצית לספר לו עליינו. אז הלכתי לבר, פה קרוב. ושתיתי, שתיתי כל כך הרבה שאיבדתי את עצמי שם. מפה לשם הגעתי לבית של בחורה. ושכבנו" הסתכלתי עלייה רואה עד כמה היא מאוכזבת ועצבנית. "הגיע הבוקר. וקמתי מין המיטה וראיתי את הבחורה שאיתה שכבתי. זאת הייתה.. אלכס"

נקודת מבט של אמילי-
"הגיע הבוקר. וקמתי מין המיטה וראיתי את הבחורה שאיתה שכבתי. זאת הייתה.. אלכס" הרמתי את ראשי למשמע השם שלה. אלכס. הוא שכב עם אלכס? החברה הכי טובה שלי? החברה של סבסטיאן? לא האמנתי. בגלל זה הוא היה לא נינוח איתי?  בגלל זה הוא פחד לספר לסבסטיאן? "לפני כמה זמן זה קרה?" שאלתי אותו בקול שקט. "מה?" אמט אמר, "לפני כמה זמן המקרה הזה קרה?" הרמתי מעט את קולי. "לפני חמישה ימים" "חמישה ימים? חמישה ימים? איך יכולת כל הזמן הזה להיות לידי מבלי לומר לי שום דבר? אין לך מצפון?" "את חושבת שזה היה לי קל? להיות לידך לדבר איתך ולנשק אותך כאילו כלום. לא אמילי, זה לא היה. את חושבת שאני לא מתחרט על זה בכול יום? אני יודע שאת שונאת אותי כרגע אבל אני מצטער באמת מצטער". אמט אמר והסתכלתי בעיניו וראיתי שהוא באמת מתחרט, אך לא רציתי מיד לסלוח. אז מה? בכל משבר שיהיה לנו הוא ילך לבר וישתכר, וישכח ממני ויזיין בחורה כלשהי? לא, לא אצלי. "אני..אני רוצה שתיתן לי כמה ימים אמט" "כמה ימים? לא אמילי אני אוהב אותך" "דיי אמט תביא לי תימים האלה אני אוהבת אותך כל כך, אבל אני מפחדת שאנחנו לא בשלים מידי בשביל הזוגיות הזאת. שאתה לא בשל מידי בשביל הזוגיות הזאת. אתה רגיל לזיין ולזרוק ואני מבינה אותך, אבל אל תכניס אותי לכל זה, אני לא אעמוד בזה. אני לא צעצוע" אמא הסתכל עליי מעט מהסס " את לא צעצוע אמילי את הרבה יותר מזה ואווקי אני אתן לך כמה ימים, אבל תבטיחי לי שאת לא תעזבי אותי. בבקשה אמילי אני מצטער" הוא נישק אותי ויצא מין החדר. נמאס לי. אני אוהבת אותו אבל, הוא לא מוכן למערכת יחסים, הוא לא מוכן להתחייבות. אבל אני יודעת שהוא מנסה ולכן אני אגרום לו להשתנות. לאחר כמה דקות הדלת נפתחה. ציפיתי לראות את האחות, אך מה שראיתי צמרר אותי. שני אנשים עם מסיכה ובידיהם רובה, החזיקו באמט שהיה נראה מעט חבול. "מה עשיתם לו? תעזבו אותו" התחלתי לצעוק ולבכות. איך הם נכנסו לבית החולים? איפה האנשים והרופאים? לפתע אני מבחינה באיש נכנס מכיוון שהייתה לו גם מסיכה לא הצלחתי לזהות אך כאשר הוא הוריד את המסיכה מפניו, פרצופו נגלה אליי, אליוט. ופה התחלתי לפחד.