אני עומדת בין שאר הילדות בנות גילי. רעד עובר בכל גופי. קטניס אמרה שיהיה בסדר, הסיכויים לטובתי, אני מנסה להרגיע את עצמי. הכדורים הגדולים והשקופים מלאים בפתקים כאילו מאיימים עלי, מאיימים לבלוע אותי. אני מחפשת את קטניס במבטי ולא מוצאת אותה. זה רק מלחיץ אותי יותר.
אפי טרינקט עולה לבמה. המראה שלה גורם לי לחייך מעט. הידיים שלי צמודות לגופי באגרופים, מזיעות מלחץ. אני מנסה לחשוב איך קטניס עוברת כל שנה את האסיף. איך היא שורדת?
״קודם הבנות״ אפי אומרת ומושיטה את ידה אל המיכל המאיים. הנשימות שלי קמרות ומהירות, כל גופי מתוח. הסיכויים לטובתי. רק שזאת לא תהיה קטניס. בבקשה.
אני משפילה את ראשי ובוהה באדמה. לא מסתכלת.
״פרימרוז אוורדין״! השם שלי מהדהד באוויר במבטא קפיטולי מוגזם. לוקחות לי כמה שניות לקלוט שזו אני. הקהל מפנה לי את הדרך. אני נשברת מבפנים אבל מנסה להישאר חזקה מבחוץ. אני מכניסה את החולצה לחצאית ומצמידה את ידי באגרופים קפוצים לצידי גופי. צועדת לאט צעד אחר צעד. אפי טרינקט מושיטה לי יד צבעונית ועוזרת לי לעלות אל הבמה.
״יש מתנדבים״? היא שואלת במבטא קפיטולי.
הקהל דומם. אני מחפשת בעיני את קטניס. היא שם, המומה כולה. המבט שלי מתחנן אליה למרות שאני לא רוצה בזאת. היא מביטה בי כמה שניות ומשפילה את מבטה. דמעה זולגת על פני.
״ונעבור לבנים״! אפי טרינקט ממשיכה. אני שומעת במטושטש את השם פיטה מלארק, הבן של האופה. המחשבות שלי רחוקות משם. אני רותחת על קטניס שלא התנדבה, על כך שהקפיטול מקיים את המשחקים, על זה שנבחרתי ועל העובדה שאני יודעת שאני עומדת למות בקרוב ואין דבר שיוכל לשנות את זה.
