הכל שחור. מידי פעם קול מרוחק ולא ניתן לזיהוי נשמע בחלל. הכל איננו. אין הזיות. אין מציאות. הכל נעלם.
אני צועדת בחלל השחור, לא יודעת לאן אני הולכת.
"אני מתה"? אני שואלת את החלל השחור.
'אני מתה' ההד שלי עונה לי.
אני באמת מתה? סוף סוף הגיע הקץ למשחקים הנוראים? לפחד? לתחושת האשמה הנוראית?
כנראה.
אני צועדת מהר יותר בחלל הריק והשחור, מגבירה את קצת ההליכה שלי בכל רגע עד שאני עוברת לריצה.
אני חופשיה. חופשיה מהחיים, חופשיה מהמשחקים, חופשיה מהשלטון, חופשיה מפחד. אני חופשיה לגמרי.
אני מחייכת חיוך עצוב ומביטה קדימה. נקודה ירוקה מופיעה לפתע על הרקע השחור. אני מתקדמת אל הנקודה. עוד נקודות מתחילות להופיע סביבי, מעלימות את השחור. הירוק שמקיף אותי משנה את צבעו מרגע לרגע, לא נותן לעיניי מנוחה. הצבעים מתערבבים אחד בשני ויוצרים גוונים חדשים, מוכרים. אני מתקדמת צעד אחד ושומעת עלים נמחצים תחת רגלי. אני מביטה למטה. עלי שלכת.
"פרים"? אני שומעת את קולה של קטניס.
אני מרימה את מבטי ורואה אותה מולי, לבושה בבגדי הציד שלה, נשענת על דלת הבית שלנו במחוז 12.
"קטניס? גם את מתה"? אני שואלת.
היא לא עונה לשאלתי.
"התגעגעתי אלייך" היא אומרת ומחייכת אלי, פותחת את ידיה, מחכה לחיבוק.
"גם אני" אני אומרת ורצה אליה, בידיים מושטות.
אני עוטפת את ידי סביב קטניס. התחושה שונה. אני לא מרגישה אותה. כאילו שהיא... לא קיימת.
קטניס הדמיונית מתמוגגת והופכת לחול שמתעופף הרחק ממני.
"קטניס"! אני צועקת "תחזרי"!
הנוף של מחוז 12 הולך ומתמוגג. הצבעים מתערבבים והופכים כולם לצבע ירוק. ריח מוכר נמצא באוויר. מישהו קורא בשמי. הריח, כל כך מציאותי.
"פרים"? קול נשמע במרחק, מעומעם.
הצבע הירוק נעלם והופך חזרה לשחור. אני מתחילה להרגיש את הגוף שלי. אני בחיים.
"קטניס"? אני שואלת ופוקחת את עיניי לאט.
"לא, זה פיטה. אני שמח שחזרת" דמותו של פיטה נגלית מולי, מטושטשת.
"לאן הלכתי"? אני שואלת.
"אני לא יודע... היית מחוסרת הכרה במשך יומיים".
"למה לא הרגת אותי"? אני שואלת.
הוא מפנה אלי את גבו ומחטט בנרתיק שלי.
"בגלל זה" הוא אומר ומושיט לי מנצח כסוף.
