אני לא מסוגלת לזוז. גופי קפוא ומבטי לא זז מפיטה. הוא עומד שם, מביט בי ורק מתנשף. אני לא מאמינה שהוא עשה את זה, אני לא מאמינה שהוא חטף אותי, שהוא הולך להרוג אותי אחרי שהבטיח לכולם שישמור עלי. לא הייתי צריכה להאמין לו. הוא שיקר לי, שיקר לכולם.
אני מצמידה באיטיות את ידי אל הנרתיק, שולפת לאט את הסכין. אני לא אתן לו להרוג אותי בקלות כזאת.
אני מתרוממת בבת אחת ומצמידה את הסכין לליבו של פיטה.
"פרים" פיטה אומר, מופתע, מרים את ידיו כחף מפשע.
"אתה שקרן פיטה" אני אומרת "אני לא מאמינה שנפלתי בפח שלך, שכולם נפלו".
"על מה את מדברת פרים..."? פיטה אומר אבל אני קוטעת את דבריו.
סערת רגשות מתחוללת בתוכי.
"אני לא כזאת תמימה פיטה. אתה אמרת שתשמור עלי. אני האמנתי לך. לא רציתי שתמות בגללי. אבל כנראה שזאת הייתה טעות. קדימה, תהרוג אותי וזהו. אתה יודע שאין לי סיכוי נגדך" אני אומרת ומפילה את הסכין על הרצפה. דמעה זולגת על פני.
"פרים... אני לא..." פיטה מתחיל להגיד אך אני שוב קוטעת אותו.
"קדימה פיטה! אני יודעת שאתה רוצה לעשות את זה" אני מרימה ידיים.
"פרים תקשיבי לי".
"נו? למה אתה מחכה"?
"פרים"! פיטה מרים את קולו ומשתיק אותי. הוא מתחרט על כך וסותם את ידו בפיו.
אני שותקת. מביטה בפיטה. הוא חבול ברגלו אבל נראה כאילו אכל טוב. איך שכחתי? הוא היה בברית עם הקרייריסטים. ואולי...
"איפה הם"? אני שואלת.
"מי"? פיטה לא מבין.
"הקרייריסטים".
"הם לא כאן. ברחתי מהם".
אני משתתקת ומשפילה את ראשי.
"עכשיו תקשיבי לי פרים" פיטה אומר ואוחז בסנטרי, מיישר את מבטי אליו. "אני לא רוצה להרוג אותך, אף פעם לא רציתי".
"אז למה עשית את זה? למה חטפת אותי לכאן"?
"כי ידעתי שלא תרצי לבוא".
"בצדק. אם תסלח לי אני הולכת מכאן" אני אומרת בכעס ומזיזה בתנועה חדה את ידו מסנטרי.
"פרים" הוא אומר ואוחז בידי "הם מחפשים אותך. הם יודעים שהרגת את מרוול, המיועד ממחוז 1".
אני מביטה בפיטה, הפעם במבט של חרטה.
"אני לא התכוונתי.." אני אומרת בעצב, נזכרת במראה מרוול המת.
"זה בסדר", פיטה אומר ומניח את ידיו על כתפי "אני גאה בך".
"אני רוצחת פיטה, אין שום סיבה שתהיה גאה בי".
"היי, אל תדברי ככה. את הרגת אותו רק כדי לשרוד. הוא היה עושה את אותו הדבר אם לא היית עוצרת אותו. וגם אני".
דמעה זולגת מפני.
"את סולחת לי פרים"? פיטה מחייך חצי חיוך.
אני לא מצליחה לעצור את הדמעות כדי לענות לפיטה. הוא מושך אותי אליו לחיבוק. כל כך התגעגעתי לחיבוק של אדם קרוב.
"סליחה" אני אומרת בשקט, מתחרטת על מה שאמרתי לפיטה כמה רגעים קודם לכן.
הוא מלטף את ראשי ונעצר לפתע.
"השיער שלך. הוא כבר לא שם! מה קרה"? פיטה מחקה את פלוויס, האיש מצוות ההכנה שלי.
אני צוחקת. "מרוול חתך אותו".
"אסון טבע" פיטה שוב מחקה את פלוויס ומעביר את ידו בשיערי הגזור.
אנחנו צוחקים, כאילו אין איום לחיינו, כאילו שאנחנו במרכז האימונים, במחוז, במקום בטוח.
