אני מתיישבת על ברכיי ליד פיטה, מביטה ישר קדימה, מקווה שיש שם מצלמה.
"היי קטניס" אני לוחשת "אני מקווה שאת רואה את זה. אני מקווה שליידי ונורי בסדר, שאת וגייל מטפלים בהם טוב, וגם אמא".
אני מפסיקה לדבר. הגעגועים מציפים אותי. אני מוחה דמעה מפני.
"רציתי להגיד לך קטניס, שבאמת לא חשבתי שאשרוד עד כאן. אולי זה בזכות פיטה. אני יודעת על השיחה שלכם, לא היית צריכה לעשות את זה. הוא לא מתכוון לתת לי למות, וגם אני לא אתן לו למות".
אני מושכת באפי ומביטה על פיטה.
"הוא צריך לחזור, לא אני. הניצחון מגיע לו, הוא חזק יותר. אבל הוא לא ייתן לזה לקרות. קטניס, אני..."
קול רעם חזק מבהיל אותי וקוטע את דברי. אני מביטה החוצה, סערה משתוללת.
אני מכסה את פיטה במעיל שלו ונשכבת לידו, מתכסה במעיל שלי.
"היי פרים" הוא אומר, המורפיליום מטשטש אותו מעט.
"היי פיטה, התחיל לרדת גשם".
"אני שומע".
"איך אתה מרגיש"?
"טוב יותר, אני חושב. עם מי דיברת קודם"?
הוא שמע אותי? "עם עצמי, שמעת הכל"?
"לא, לא שמעתי בבירור, רק את הקול שלך. אני מניח שלא דיברת אלי".
"כן, דיברתי לעצמי".
אני מביטה החוצה, החושך מתחיל לרדת ואיתו הטמפרטורות צונחות.
"קר לך"? פיטה שואל.
"לא ממש, אני אסתדר עם המעיל שלי".
"את בטוחה"? פיטה שואל.
"כן" אני אומרת ומחבקת את עצמי.
פיטה מביט עלי ושותק.
"בואי הנה" הוא אומר ופורש את ידיו.
אני מהססת לרגע אבל נשכבת לידו.
עיניי נעצמות לאט, חום גופו של פיטה מחמם גם אותי. את החיבוק הזה לא אשכח לעולם.
