אני חיה? זה יכול להיות? אני מרגישה שחפץ פוגע לי בראש. זאת אבן. אני חיה. אם החץ לא פגע בי אז במה הוא פגע?
אני מסתכלת על עצמי ורואה שהחץ נעוץ בנרתיק העור שרו הכינה.
"תודה רו" אני לוחשת. זאת היא, היא שומרת עלי גם מלמעלה.
אני לא מבזבזת זמן וממשיכה לקפוץ בין העצים. מרוול ממשיך לידות אבנים, כנראה נגמרו לו כל החצים. תודה לאל. כמה אבנים פוגעות בי אבל אני חייבת להתעלם. מרוול הרבה יותר מהיר משחשבתי. אני אוחזת חזק בסכין של מרוול. סכין האבן בנרתיק.
אני חייבת לעצור, להפסיק כדי לנשום. זה מסוכן מידי, אני יודעת שאסור לי. כואב לי בחזה מרוב מאמץ ואני בקושי מצליחה לנשום. בכי שוב מתחיל לשטוף אותי. על המוות של רו, על הגעגועים הביתה, על הכאבים. הדמעות מטשטשות לי את הראיה.
'תשתלטי על עצמך פרים'! אני שומעת את קטניס צועקת. אבל זה לא עוזר. הבכי רק מתחזק. אני מרגישה שוב כמו עצמי, כמו פרים הקטנה והחלשה מהמחוז.
אני קופצת לענף של העץ הקרוב, לא מרוכזת בכלל. הדמעות מסתירות לי את הדרך ואני לא מניחה את הרגל במקום הנכון. אני מאבדת שיווי משקל לגמרי ומחליקה מהענף. בשניות האחרונות אני מצליחה לאחוז בו לפני שאני נופלת מגובה של כמה מטרים לאדמה.
מרוול לא נמצא שם. איזה מזל. אני תקועה בין הארץ לשמים, תחזיקה את עצמי תלויה על ענף. אני מנסה להרים את עצמי ולחזור לענף, לברוח ממרוול אבל שרירי הידיים שלי לא חזקים מספיק. אני מרגישה לכודה, יודעת שהסוף שלי קרוב. גם אם לא אפול לא אוכל להישאר ככה עוד הרבה זמן. אני מהדקת את האחיזה בענף ונושכת את שפתי. הידיים שלי כואבות. רעש נשמע מהענף. אני מביטה למעלה, אין שם חיה. מה זה יכול להיות? הרעש נשמע שוב, הפעם חזק יותר. אני מזהה את הרעש באיחור של כמה שניות. הענף נסדק ונשבר ואני נופלת בין ענפי העץ ישר למרוול, שמחכה לי כמו טורף, כמו ציד ואני הטרף. עפים שורטים ופוצעים אותי בכל גופי. אני נוחתת נחיתה קשה על הקרקע, כל גופי כואב כאילו חטף מכת ברק. להפתעתי הרבה, מרוול לא כאן.
'אל תעצרי עכשיו פרים'! קטניס צועקת בראשי.
אני נאנקת וקמה, בקושי מצליחה ללכת.
'נו כבר'! קטניס צועקת והפעם גם גייל ואמא איתה.
אני מרימה את עצמי ומתחילה לרוץ, כמעט ומתחילה שוב לבכות מהכאב. אני צריכה רק עוד כמה שניות כדי להתעשת ולחזור לטפס על העצים. רק עוד כמה שניות.
מישהו אוחז בחולצה שלי ומונע ממני להמשיך לרוץ.
"שלום גם לך" הוא אומר. מרוול.
אני אוחזת חזק בסכין, תעשי את זה פרים! את יכולה להרוג אותו! הפעם זה או הוא או את!
אני מניפה את הסכין וכמעט ודוקרת את רגלו של מרוול אבל הוא אוחז בידי.
"את חושבת שאני טיפש ילדה"? הוא אומר ושולף מאחיזתי את הסכין. "לא יפה לגנוב".
אני מנסה להיאבק ולברוח אבל מרוול כורך יד סביב גופי ומצמיד אותי אליו, ביד השנייה הוא מחזיק את הסכין. הוא חזק מידי בשביל שאוכל להשתחרר.
"לא, לא, ילדה. את לא תברחי הפעם. את כנראה חכמה אם הצלחת לשרוד עד עכשיו. את והחברה הקטנה שלך. אופס. זכרונה לברכה".
אני רוצה לנשוך לו את היד חזק כל כך עד שירד לו דם אבל אני לא יכולה כי ראשי מוסט אחורה.
"אתה לא אנושי" אני מצליחה להגיד.
"אולי. אבל אם אני לא אנושי, זה בטח אומר שאני אל. מלך האלים".
"כן בטח" אני מסננת מבין שפתי.
"מה אמרת"? הוא מושך את שיערי אחורה ומצמיד את הסכין לגרוני "את קיבלת ממני יותר מידי זמן לחיות ילדה. אז איך את מעדיפה למות? מוות מהיר או עינויים? הממ.. בואי נחשוב... אני אבחר ב... עינויים. כן. זה יהיה מחזה נהדר. מה את חושבת"?
אני לא עונה, רק בולעת את רוקי.
"יופי" הוא אומר ומצמיד קרוב יותר את הסכין לגרוני.
לא. בבקשה לא.
"את יודעת מה? הוא אומר. לחתוך לך את הגרון יהרוס את כל הכיף. את אוהבת את השיער שלך"?
מה הוא הולך לעשות לי?
"הוא אוחז בסכין וחותך לי את שתי הצמות שלראשי עד ששיערי נשאר קצוץ. אני רואה אותן נופלות על הרצפה. חבל, לפחות הייתי מתה יפה.
"אוי, לילדה הקטנה נהרסו הצמות" מרוול אומר ועושה פרצוף עצוב ומזלזל. הוא צוחק לעצמו.
"ועכשיו לכיף האמיתי" הוא מצמיד את הסכין לגרוני וחותך חתך ארוך. דם מתחיל לזלוג.
"נהנית? כי אני מאוד נהנה".
