אני שולפת במהירות סכין מהנרתיק ומסתובבת לאחור. אין שם דבר, רק צמח שמלופף סביב הרגל שלי. אני פולטת אנחת רווחה ומשחררת את הרגל שלי. אני חייבת לחזור לעצים כמה שיותר מהר.
אני ממשיכה ללכת ומביטה לאחור בתדירות גבוהה.
אני אוספת אוכמניות שנמצאות על גדת הנחל, חבל לפספס אוכל טוב.
הבוץ מכביד על ההליכה שלי והמגפיים שוקעות בו. אני טובלת את מגפי בנחל, הבוץ נשטף במהירות.
הרוגע נעלם ממני ואני הולכת דרוכה, מקושטת כלוי בפרחי הפרימרוז. אם אני אמות עכשיו, אני אמות יפה. בערך.
הרגל שלי שוקעת בבוץ ונתקעת בו. אני מתכופפת ושולפת את המגף. הראש שלי פוגע במשהו כשאני מסתובבת בחזרה. אני שולפת באוטומט סכין נוספת מהנרתיק.
מולי עומדת הנערה האדמונית, בעלת הפנים השועליות.
אנחנו עומדות אחת מול השנייה בלי לזוז או להוציא מילה. היא עומדת בידיים מורמות, נטולות נשק.
אני לא רוצה להרוג אותה. אני לא רוצה עוד סיוטים בלילה. מגיע לה לחיות. לשתינו.
היא מביטה עלי במבט חסר אונים, מוכנה למוות שלה.
"תברחי" אני אומרת "רוצי מפה, רחוק".
"באמת"? היא שואלת.
"לא שמעת אותי"? אני אומרת בקול רועד "רוצי".
"תודה" היא אומרת ומתרחקת ממני במהירות.
הסכינים נופלות מידי הרועדות הישר לתוך הבוץ הסמיך. אני מרימה אותן במהירות, מנקה אותן ומכניסה אחת מהן לנרתיק.
כרגע אכזבתי את נותני החסות שלי. אני אופתע אם אקבל שוב מצנח.
אני ממשיכה ללכת, מגבירה את הקצב שלי. נשארה לי רק עוד חתיכה מהבשר. אני חייבת לצוד כל עוד אני על הקרקע.
אני ממשיכה ללכת עד שאני מגיעה למרחק מסוים מסנאי. אני מחכה לרגע הנכון וזורקת את הסכין. פגיעה מוצלחת.
אני נגעלת למראה הדם הזולג מהסנאי. אני צריכה להוריד ממנו את העור. רו הייתה עושה את זה. אני מסיטה את ראשי ומסירה מהסנאי לאט לאט את העור.
'אל תקיאי פרים' אני אומרת לעצמי כשאני מביטה על הסנאי נטול העור. אבל זה לא עוזר. אני מקיאה את כל הארוחה הטובה שאכלתי.
אני שוטפת את פני במים ומייבשת את בשר הסנאי. הלוואי שהזוועה הזאת תיגמר בקרוב, אני לא אהיה מסוגלת לשרוד ככה עוד הרבה זמן.
אני אוכלת פרוסה מבשר הסנאי ושותה מעט מים.
זה הזמן לחזור אל העצים.
אני משנה את נתיב ההליכה שלי ומתחילה להתרחק מהנהר.
אני מרגישה בודדה, בודדה מידי. אני שורקת את השריקה של רו והיער עונה לי בחזרה. זה לא אותו הדבר כשרו לא נמצאת כאן.
אני שומעת רעש מאחורי ומסתובבת. אין שם דבר.
כמו משום מקום יד נכרכת סביב צווארי. אני מתכוונת לצרוח אבל יד שנייה סותמת את פי. אני מנסה להתנגד, לשלוף את אחת הסכינים מהנרתיק אבל ללא הצלחה. האדם שאוחז בי גורר אותי משם אל מערה.
מצויין. אני עומדת למות במערה. נקווה שזה יהיה מהיר.
להפתעתי, אחרי שאני נגררת למערה האדם שתפס אותי משחרר אותי. אני מסתובבת כדי לראות מי זה.
הייתי צריכה לזהות את הידיים האלה, ידיים חזקות אך עדינות.
הידיים של פיטה.
