אני מסתכלת על גופתו של מרוול, על הצמות החתוכות שלי מונחות לידו על האדמה. אני מרימה אותן, מתפתה לקחת אותן למזכרת, אין טעם, הן מלאות בדם, בדמו של מרוול מעורבב בשלי. הן רק יכבידו עלי ויעלו בי זכרונות.
אני מתגברת על הגועל והדם ומורידה ממרוול את המעיל. הזירה מתחילה להתקרר ואני לא ערוכה למזג אוויר קר. אני משאירה במעיל 3 סכינים ואת השאר מניחה על הגופה של מרוול. אין טעם להשאיר אותם בזירה. אני סורקת את מרוול. יש עליו כמה חתיכות לחם. כמה זמן לא אכלתי לחם. אני מכניסה את חתיכות הלחם אל הנרתיק.
אני מאבדת יותר מידי דם, יותר מידי. אני עוזבת את מרוול ורצה משם, בכוחותי האחרונים. הפה שלי מדמם בלי סוף, כך גם הצוואר והמצח, מהפגיעות של האבנים.
אני מטפסת על אחד העצים. שריקת עורבני חקיין נשמעת ורחפת לוקחת את הגופה של מרוול. פתאום המעשה שעשיתי נקלט בראשי.
זה לא יכול להיות, לא יכול להיות שאני הרגתי בן אדם. הידיים שלי רועדות. אני מוציאה כמה עלים מהנרתיק ומניחה אותם על שפתי, שיספגו את הדם.
אני לא סתם הרגתי בן אדם. אני הרגתי מיועד. לא סתם מיועד, קרייריסט.
והיימיטץ' חשב שאין לי סיכוי לשרוד.
אני מרגישה מסוחררת. אסור לי לאבד כמות כזו של דם. לא הרגתי בן אדם לחינם. אני חייבת להישאר בחיים.
העיניים שלי נעצמות אבל אני פותחת אותן בחזרה. 'אל תסגרי את העיניים'! אני אומרת לעצמי.
אני לא מצליחה להשאיר את העיניים פקוחות הרבה זמן והן נסגרות לאט.
"להתראות עולם" אני לוחשת בשפתיים סגורות.
רעש מהענף הסמוך גורם לי לפקוח את העיניים. אני מביטה היטב ולא מאמינה למראה עיני. לא יכול להיות. אני שולחת את ידי ולוקחת את המצנח הכסוף. יש לי נותני חסות. אני פותחת את הקופסא הכסופה וכמעט וצורחת מהתרגשות למראה החוט, המחט והמשחה שנמצאים בפנים.
אני לא יכולה לומר תודה בגלל השפתיים.
אני מקרבת שלוש אצבעות לפי ומושיטה אותן קדימה, אל הקהל. אות תודה וכבוד במחוז 12.
אני לא מאמינה שיש לי נותני חסות. לי, פרימרוז, הילדה הקטנה בת ה12 שאף אחד לא חשב שתשרוד יום אחד בזירה, שהרגה קרייריסט. יש לי נותני חסות.
אני ניגשת לעבודה. אני שופכת מעט מים כדי לחטא את האזור ומתחילה בעבודה. הכאב לא מפריע לי. אני תופרת את החתך הענקי בצווארי ולבסוף מורחת משחה. ועכשיו השפתיים. אני לא יכולה לתפור אותן, אני מפחדת לתפור אותן אחת לשנייה. אני שוטפת אותן במים ומורחת משחה. שריפה מתפשטת באזור הפצוע. אני יודעת שזה רק לטובה.
אני מרגישה טוב יותר. הידיעה שאנשים בפאנם מחבבים אותי וחושבים שיש לי סיכוי לנצח מחממת את ליבי.
אני מריגשה שעייפות נופלת עלי ועוצמת את העיניים. הפעם רק כדי לישון.
הפנים המזוויעות של מרוול תוקפות אותי בשנתי. רו התלויה הפוך מהעץ. אני הורגת את מרוול.
'רוצחת' כל האנשים שאני אוהבת צועקים לי.
'היא לא תצא מזה בשלום' קייטו אומר לקלוב, הוא נראה עצבני למדי.
'עבודה טובה ילדונת' היימיטץ' מחייך, שיכור לגמרי.
אני מתעוררת בבהלה, מתנשפת במהירות. אני בודקת את שפתי, הדם נקרש, גם בצוואר. אני מורחת שוב מעט מהמשחה, הפעם גם מעט על המצח. אני מעבירה יד על ראשי. ההרגשה מוזרה בלי השיער שלי.
אני שותה מעט מהמימיה. לא נשאר לי הרבה מים, אני חייבת לחדש את המאגרים. בריכת המים די רחוקה ואני לא מתכוונת לחזור אליה שוב.
אני מתחילה להתקדם, לקפוץ מעץ לעץ, בחיפוש אחר מים, לבד.
