אני לא מורידה את מבטי מקטניס, מקווה שאולי היא תשנה את דעתה. אני צובטת את כתפי, אולי זה רק סיוט שאתעורר ממנו כל רגע. זה לא סיוט וקטניס ממשיכה לשבת במבט מושפל, מנחמת את אמא.
אני משפילה את מבטי כשאוכף שקט אוחז בידי ומוביל אותי אל חדר קטן. הפגישות עם המשפחה. האדם הראשון שנכנס לחדר היא אמא. אני מסתכלת על הדלת שנסגרת מאחוריה, תוהה איפה קטניס. כל החרדה, הפחד, הכאב, הכעס, הייאוש מתפרצים בבכי גדול כשאמא מחבקת אותי. אני נאחזת בחיבוק, יודעת שכנראה לא ארגיש בו שוב לעולם.
״אני אוהבת אותך פרימי שלי״ אמא לוחשת ואוחזת בפני ״הכל יהיה בסדר״. היא מלטפת את שיערי ונושקת לי על המצח.
״גם אני אוהבת אותך אמא״ אני אומרת בין הפסקות הבכי.
דלת החדר נפתחת ואוכף השקט מבקש מאמא לצאת. אני נאחזת חזק בחיבוק, בזרוע שלה שנמשכת ממני, באצבע, באוויר.
אני שוב פורצת בבכי חזק יותר.
אני מחניקה את הבכי כשהאדם הבא נכנס אל החדר.
מי זה? זה גייל? מה הוא עושה פה?
״היי פרים״ הוא אומר ומלטף את שיערי.
אני לא מפסיקה לתהות איפה קטניס.
״אין לך מה לבכות ילדונת״ גייל אומר ומוחה את דמעותי ״תהיי חזקה בשביל הקהל״.
אני מחבקת אותו, מודה בחיבוק על האוכל שעזר לקטניס לצוד, שבזכותו שרדתי.
״באתי להביא לך את זה״ הוא אומר ושולף משהו מאחורי גבו. סרט ורוד, מרופט מעט שאליו מחוברת סיכת חתול. הסרט של ליידי. הסיכה- נורי.
״מתנה מהחברים הקטנים שלך״ גייל אומר.
״תודה״ אני אומרת ומוחה דמעה ״תודה גייל, על הכל״.
גייל מחבק אותי ואוכף השקט נכנס לקחת אותו.
״תישמרי על עצמך״ הוא אומר ״בשבילם״ הוא מצביע על הסרט והסיכה. אוכף השקט סוגר אחריו את הדלת. אני מצמידה את הסרט הוורוד והסיכה קרוב לליבי.
ליידי ונורי, איך אני אשרוד בלעדיהם? איך הם ישרדו בלעדי?
הדלת הגדולה לא נפתחת. אני יודעת שהזמן עומד להיגמר. אני קושרת את הסרט של ליידי שאליו מחוברת הסיכה לשיערי. אני בוהה בדלת, איפה קטניס? אני תוהה מה אבא היה אומר אם היה כאן. הכאב מציף אותי ואני מנסה להוציא את המחשבות מהראש. הדלת נפתחת ברעש שמקפיץ אותי. קטניס נכנסת במהירות לחדר.
״פרים״ היא אומרת ומחבקת אותי.
אני מחזירה לה חיבור מעורבב באהבה, געגועים, פחד ובעיקר כעס.
״את אמרת שהכל יהיה בסדר קטניס״ אני אומרת כמעט בלחש, דמעה זולגת על פני.
״אל תדאגי פרים, הכל יהיה בסדר״ היא מלטפת את שיערי ומצמידה אותי אליה.
״איך את יכולה להגיד את זה״?! אני אומרת ופורצת בבכי, דוחפת ממני את קטניס.
היא מסתכלת עלי, המומה קצת.
״פרים״ היא אומרת בטון מרחם ומתקרבת אלי.
״לא קטניס, אני עומדת למות ואת יודעת את זה. אל תשרקי לי״ אני אומרת, הדמעות כמעט חונקות אותי.
״בואי הנה ברווזונת״ היא אומרת ומחבקת אותי, מכניסה את שולי חולצתי לחצאית.
״מאיפה זה הגיע אליך״? קטניס שואלת כשהיא שמה לב למתנה שקשורה על שיערי.
״גייל היה פה״ אני עונה ״לא ידעת מזה״?
״לא״ קטניס אומרת וחוקרת את המתנה שעל שיערי. היא מתעמקת בסיכת החתול.
״היא בטח עלתה לו הרבה״ היא אומרת ״תשמרי עליה״ היא מניחה את ידיה על כתפי ״ועל עצמך״.
אני לא יכולה שלא לחבק אותה ולפרוץ בבכי.
״פרים תקשיבי לי״ היא לוחשת לתוך אוזני ״תנצלי את הידע שלך, אם את נפצעת, תטפלי בעצמך ובבקשה, אל תצילי חיות פשוט תאכלי אותן. הפעם זה או את או הן״.
אני מהנהנת שהבנתי. הדלת נפתחת ואוכף השקט מבקש מקטניס לצאת. אני מסרבת לעזוב אותה אבל אין לי ברירה.
״חכי רגע קטניס״ אני אומרת רגע לפני שהיא יוצאת ״למה לא התנדבת במקומי״?
היא יוצאת מהחדר בראש מושפל, משאירה את השאלה תלויה באוויר.
