"סוף סוף קיבלת מתנה מנותני החסות" אני אומרת "מזל טוב פיטה".
"האמת שזה לא בשבילי, אוהבים אותך שם בחוץ" הוא אומר, נראה מעט מאוכזב שעדיין לא קיבל דבר מנותני החסות.
"מה יש שם"?
"שמעת פעם על מורפיליום"?
"לא בדיוק"...
פיטה מושיט לי את הקופסה הכסופה ומנתק ממנה את המצנח. אני פותחת את הקופסא. יש בה מזרק וחומר שקוף.
אני מביטה על היד שלי. פיטה הזריק לי את המורפיליום.
"מה זה עושה"? אני שואלת.
"זה חומר מרגיע. בזכותו עברת את התקף החרדה שלך".
אני סוגרת את הקופסה ומעבירה אותה מיד ליד.
"מה קרה בזמן שלא הייתי פה"? אני שואלת.
"קלוב, הקרייריסטית נהרגה" פיטה אומר במהירות.
"כמה נשארנו"?
"ארבעה".
אני שותקת. מסרבת להאמין שרק אחד מאיתנו ישאר בחיים, או ששנינו נאבד אותם.
פיטה מביט בי ושותק. הנשימות שלו נשמעות כבדות, כבדות מידי. משהו לא בסדר.
"מה עוד קרה בזמן שהייתי מחוסרת הכרה"? אני שואלת.
"שום דבר. האוכל עומד להיגמר. ליקטתי כמה גרגירים ו-"
"אל תשקר פיטה" אני קוטעת את דבריו.
"פרים, לא קרה שום דבר".
אני סורקת במבטי את פיטה, מכף רגל ועד ראש, מחפשת הוכחה שתוכיח שצדקתי, שקרה משהו והוא מסתיר את זה ממני.
החלק העליון של הגוף נראה בסדר, הנשימות כבדות, הרגליים מכוסות המעיל שלו, כנראה כשמיכה.
"תן לי לבדוק את המצח שלך" אני אומרת ומניחה את כף ידי על מצחו. הוא לוהט.
אני מזיזה במהירות את המעיל מרגליו. המראה נורא. הפצע הישן נפתח והפך עמוק יותר, הבשר שלו מזוהם, עוד פציעה קשה ליד הפציעה הקודמת.
"איך זה קרה פיטה"? אני שואלת, מבוהלת.
הוא מתעלם משאלתי "תעזבי את זה פרים".
"איך זה קרה פיטה"? אני שואלת, הפעם בטון רציני יותר.
"במשתה".
