"את לא מתכוונת לזה באמת, נכון"? פיטה שואל, המום.
"אני כן ואני לא מתכוונת לשנות את ההחלטה שלי. אם אתה רוצה למות בשבילי ואני בשבילך הגענו להסכמה מצויינת, לא?"
"אני מסכים" פיטה אומר.
הוא הסכים בקלות, ציפיתי לוויכוח בינינו. ככה טוב יותר, שקט יותר וללא מריבות כששנינו מסכימים.
"קטניס אמרה שלא אעשה את זה" אני אומרת, מניחה את ידי על פי כשאני מבינה שדיברתי בקול רם.
"קטניס? היא לא כאן פרים" פיטה מביט בי בחשדנות.
"אני יודעת שהיא לא כאן" אני מנסה להעביר את הנושא "הגשם לא מפסיק".
"איך דיברת עם קטניס פרים"? פיטה לא מוותר.
"לא דיברתי איתה, היא פשוט שם" אני מצביעה על ראשי "בראש שלי".
"למה את מתכוונת"?
"אני השתגעתי פיטה, אני שומעת את קטניס, את רו, רואה את הרצח של מרוול, אני רצחתי אותו, אני לא אותה פרימרוז שנכנסה לזירה" דמעה זולגת מעיני.
"גם אני לא אותו פיטה. הזירה משנה אותך, את כולם".
"לא כמו שהיא שינתה אותי. אולי למות זו באמת הבחירה הנכונה ביותר. מי יודע מה יהיה המצב הנפשי שלי בעוד כמה זמן".
פיטה שותק ומביט בי, כאילו נגמרו לו המילים. לפיטה אף פעם לא יגמרו המילים, הוא תמיד ימצא את הדבר הנכון להגיד.
"היא נמצאת שם עכשיו"? פיטה שואל.
"מי"?
"קטניס. היא נמצאת בראש שלך עכשיו"?
"אני חושבת, היא דיברה אלי קודם. אבל זה לא משנה".
"תקראי לה, לקטניס".
"אני לא יכולה פיטה, היא לא באמת קיימת".
"תמסרי לה"...
אני קוטעת את דבריו של פיטה "היא לא שם פיטה, תבין כבר".
"תמסרי לה שאני"- פיטה אומר ודבריו נקטעים על ידי רעש חזק שאחריו פוסק הגשם"
.
