כל גופי רועד למראה אולם האימונים הענקי. כלי נשק מכל הסוגים נמצאים בחדר, קשירת חבלים, הסוואה. כל כך הרבה אפשרויות.
אני בוחרת ללכת לדברים שאני לא יודעת לעשות. זריקת סכינים היא הבחירה הראשונה שלי. הסכין מפחידה אותי ואני מרגישה לא בנוח בכל פעם שאני זורקת אותה. פעם אחר פעם אני מנסה אבל עדיין לא מצליחה לפגוע במטרה. הקרייריסטים מביטים בי ומגחכים.
אני מרגישה מושפלת למראה הקרייריסטים הצוחקים עלי וחונקת בכי. יד גדולה מונחת על כתפי.
"בואי איתי פרים" פיטה אומר "אל תתיחסי אליהם".
אני הולכת אחרי פיטה ולא מעיזה להסתכל על הקרייריסטים. הוא מביא אותי אל ההסוואה.
"זה משהו שכדאי לך ללמוד" פיטה אומר "את תצליחי בזה, אני בטוח".
אני מהנהנת ומתחילה בעבודת ההסוואה.
אחרי עבודה קשה וארוכה אני מצליחה להסוות את ידי בעלים, אמנם לא בצורה מושלמת אבל זה מספיק.
יום האימונים מתקרב לסיומו. אני נזכרת שרציתי למצוא את הנערה ממחוז 11 ומתחילה לחפש אחריה.
היא מתרחקת כשאני מתקרבת אליה, כאילו חוששת שאפגע בה.
"היי" אני אומרת ומושיטה את ידי "אני פרים".
היא לוחצת את ידי בביישנות "רו".
"כבר יש לך בעלי ברית"? אני שואלת, ניגשת ישר לעניין.
היא מנידה בראשה.
"אז מה דעתך שנהיה בעלות ברית? אני חושבת שזה יכול להצליח" אני אומרת ומחייכת חצי חיוך.
היא מסתכלת עלי בפנים חוקרות "את נראית נחמדה. את באמת חושבת שזה יכול להצליח"?
"אין שום סיבה שלא" אני אומרת והפעם מחייכת חיוך מלא.
"אז אנחנו בעלות ברית" רו אומרת ומחייכת גם היא.
"איך היה"? היימיטץ' שואל וריח האלכוהול המסריח עולה מפיו.
"יש לי בעלת ברית" אני אומרת.
"ילדה חרוצה".
"כן... היימיטץ'"?
"מה ילדונת"?
"מה אני אמורה להציג לקברניטי המשחק? אני לא טובה בשום דבר שיכול לעזור בזירה".
"פיטה סיפר לי על איך שהסוות את עצמך, תראי להם את זה" הוא אומר והולך ממני, מתנדנד.
פיטה סיפר לו?
את יום האימונים השני אני מעבירה בין התחנות השונות, לומדת מכל אחת. אני מוותרת על התחנה שבה זורקים דברים כבדים, זה כבר יותר מידי בשבילי. אני שמה לב שרו צופה עלי במשך כל היום, ולא רק היא.
מידי פעם אני שמה לב שפיטה משגיח עלי מרחוק. כמה מיועדים שולחים אלי מבט, פעם שנאה, פעם זלזול, פעם רחמים.
אני מרגישה פגיעה כל כך, פגיעה מידי כשכל העיניים נעוצות בי.
אולי הרעיון של תשומת הלב לא היה טוב כל כך...
