אני לא יודעת איך להגיב למראה הציון שלי. זה טוב? זה רע? אני פשוט לא יודעת.
"מזל טוב ילדונת" היימיטץ' אומר.
אני מחייכת חיוך מאולץ, מלא בדאגה.
פיטה מברך אותי גם הוא על הציון. אני מברכת אותו בחזרה.
"מה זה אומר היימיטץ'"? אני שואלת כשכל אחד חוזר לחדר שלו.
"עדיין אי אפשר לדעת" הוא עונה.
"ינסו לצוד אותי"?
"אני לא יודע".
"אתה חושב שיהיו לי נותני חסות"?
"אני לא יודע. את שואלת יותר מידי בלי שאני בכלל יכול לענות לך. עשית לי כאב ראש" היימיטץ' אומר והולך.
אני נפגעת מדבריו.
"אל תתייחסי להיימיטץ'" פיטה מגיע משום מקום.
"אבל הוא המדריך שלנו פיטה, בסופו של דבר הוא יקבע אם נקבל מתנות מנותני חסות" אני אומרת, עדיין פגועה.
"את צודקת. אבל הוא שתוי, הוא לא שם לב למה שהוא מוציא מהפה".
"כן אבל"..
"הוא שתוי פרים, הוא לא שולט בעצמו. הוא לא שפוי אם הוא היה פוגע בך בכוונה".
אני מחייכת בביישנות.
"פיטה"?
"מה"?
"אתה חושב שינסו לצוד אותי בגלל הציון? אני מפחדת".
"אין סיכוי. אין לך מה לדאוג. אם ינסו לצוד מישהו זה אותי".
"אבל אתה חזק, אין לך מה לדאוג".
"הם חזקים יותר".
אני נחרדת למשמע המילים האלה.
אני מתחילה שוב לרעוד.
"לא התכוונתי פרים".. פיטה אומר בצער.
"אני יודעת... זאת לא אשמתך... אני פשוט מפחדת... המשחקים, הם..." אני לא מצליחה לסיים את המשפט ופורצת בבכי.
"אל תבכי פרים" פיטה אומר ומחבק אותי.
אני מנסה לא לבכות אבל הבכי לא עוצר.
"אל תחבק אותי פיטה" אני אומרת בבכי "אני לא רוצה להיקשר אליך ואחר כך תהרוג אותי בזירה".
הבכי מתחזק. פיטה כל כך נחמד.
"פרים... אני לא"...
"מצטערת פיטה... אני יודעת שאני אמות אבל אני לא רוצה להיהרג על ידי מישהו קרוב אלי" אני תסכלת אליו ויודעת שאני צודקת.
פיטה לא יודע מה להגיד, הוא נראה פגוע מהדברים שלי.
"אני... את צודקת... אבל אני חייב להגיד לך משהו, מה שרציתי להגיד לך ברכבת".
"מה"? אני אומרת ומושכת באפי.
"מה אתם עושים פה"? היימיטץ' שואל.
"פיטה רצה להגיד לי משהו..." אני אומרת.
הוא מסתכל על פיטה במבט שואל, פיטה מחזיר לו מבט עצוב.
"לחדר ילדונת, לי ולפיטה יש שיחה לעשות".
