"זה הפסיק" אני אומרת וניגשת אל פתח המערה "הגשם הפסיק".
יריית תותח מבהילה אותי וגורמת לי לסגת אחורה.
"נשארנו שלושה" אני אומרת "הסוף קרוב".
פיטה קם לאט ונעמד לידי, מביט החוצה "אנחנו נצטרך לעזוב, אין טעם להישאר פה אם הסוף קרוב כל כך".
"אתה צודק, נארוז את הדברים ונצא לדרך. צריך גם למלא קצת מים".
פיטה מהנהן בראשו. אנחנו אורזים במהירות את הדברים ועוזבים את המערה.
"מי את חושבת שנהרג"? פיטה שואל.
"אני לא יודעת, אבל אני בטוחה שמי שנשאר בחיים חזק מאוד".
"אני בטוח".
אנחנו מתקדמים לאט אל עבר הנהר. האוויר יבש, ללא לחות.
"איפה המים"? אני שואלת כשאנחנו מגיעים אל הנהר, יבש לגמרי, ללא טיפה אחת "ירדו כל כך הרבה גשמים".
"זאת עבודה של קברניטי המשחק. אני בטוח. הם מנסים לצמצם אותנו לאזור אחד".
"נשמע הגיוני למדי" אני אומרת.
אנחנו צועדים בשקט, שקועים כל אחד במחשבותיו.
הסוף קרוב, המוות קרב אלי יותר ויותר. אני לא יודעת אם אני מוכנה למות, אני חושבת שכן, אבל לחשוב זה לא מספיק. מה קטניס תגיד כשאמות? היא תהיה עצובה, זה בטוח, אבל אני בטוחה שתכעס. תכעס שהגעתי עד שלב מאוחר כל כך ופשוט ויתרתי על הכל. על ההזדמנות לחזור הביתה, על ליידי ונורי, על אמא, עליה, על החיים. קטניס תמיד הדגישה את ערך החיים, תמיד אמרה לי לשמור על עצמי. בלעדיה כבר מזמן הייתי מתה. אני זוכרת את היום הגשום ההוא, שכמעט גווענו ברעב. קטניס הביאה הביתה לחם, לחם שרוף שהציל אותנו. היא אף פעם לא סיפרה לי מאיפה הוא הגיע, אני אף פעם לא שאלתי יותר, רק הודתי לה.
ועכשיו, יש לי את ההזדמנות להביא עושר הביתה, לעולם לא נהיה רעבים שוב, לעולם לא יחסר לנו, אוכל להחזיר לקטניס את כל מה שעשתה בשבילי ולהודות לה. אבל אני לא יכולה. אני לא אעזוב את פיטה, לא אתן לו למות למעני. הזכייה מגיעה לו, בדיוק כפי שהיא מגיעה לכל אחד מהמיועדים שנכנסו לזירה, גם למתים. אני שונאת את הקפיטול על מה שהם עושים לנו. מכריחים לשלוח את הילדים, דור ההמשך, שנה אחרי שנה להילחם על חייהם, כשרוב הסיכויים שלא יחזרו הביתה. העושר לעולם לא יגרום אושר למנצח. אם רק קטניס הייתה מבינה.
"אז מה הסיפור שלך ושל קטניס"? אני קוטעת את הדממה "למה היא כל כך חשובה לך"?
פיטה נועץ בי מבט, כאילו גיליתי סוד. אני מביטה בו בחזרה. הוא נשבר ומחייך.
"זה סיפור ארוך" הוא אומר.
"אני חושבת שמגיע לי לדעת אותו לפני שאמות, לא"?
"טוב, כן. אז ככה"...
