"הרגת מישהו"? אני שואלת את פיטה כשאנחנו אוכלים את ארוחת הצהריים הקטנה שלנו.
פיטה מהנהנן ומשפיל ראשו. "אני אפילו לא יודע מאיזה מחוז הוא היה. הייתי חייב, כדי לשרוד".
"אני מכירה את ההרגשה" אני אומרת בעצב.
"איפה רו"? פיטה שואל. השם שלה דוקר בליבי ומכווץ אותו.
"היא מתה" אני כמעט ולא מצליחה לומר.
"מי?"-
"מרוול" אני עונה לפני שיגיד את המילה.
"אני מצטער".
אני שותקת. לא רוצה לדבר יותר על רו. זה כואב יותר מידי.
"נראה ששרדת יפה עד עכשיו" פיטה מעביר נושא.
"אתה נראה כאילו אכלת טוב, הרבה יותר ממני" אני אומרת, ממשיכה עם ניסיון החלפת הנושא של פיטה.
"לקרייריסטים יש המון אוכל".
המילה קרייריסטים מרתיחה אותי.
"למה כרתת ברית עם הקרייריסטים"?
"כדי לחיות. לא הייתה לי ברירה. הם ראו את היכולות שלי, כשהרגתי את הנער ההוא. הייתי השוליה שלהם, נושא הכלים. הם יכלו להרוג אותי בכל רגע, אז ברחתי".
שתיקה משתררת בינינו. אני נזכרת בימים הראשונים בזירה, כשאני ורו ראינו את הקרייריסטים הורגים את הנערה, ופיטה, הוא היה איתם.
"אני ראיתי אותך איתם" אני אומרת.
פיטה מרים גבה, מביט בי במבט שואל.
"ראיתי אותך כשהם הרגו את הנערה. היית איתם. הם פשוט נעצו לה סכין בלב".
"הם עשו דברים גרועים יותר פרים" פיטה אומר בעצב.
"מי כמוני יודעת"...
"למה את מתכוונת"?
אני פותחת את המעיל וחושפת את החתך הארוך שבצווארי. אני מצמידה את שפתי שעוד לא החלימו לגמרי ומביטה על פיטה.
"אלוהים". פיטה מביט בי בתדהמה "זה אכזרי כל כך. אני לא מסוגל אפליו לחשוב ש..." הוא נעצר לפתע ומביט לעומק בשפתי. "הוא חשב שזה מצחיק? להבות... על השפתיים שלך".
"כנראה. אני לא יודעת מה עבר במוח המעוות שלו כשהוא עשה את זה".
אני סוגרת את המעיל, מסתירה את הצלקת מהזוועה שעברה עלי.
"איך טיפלת בזה טוב כל כך? איך תפרת את החתך"?
"בעזרת זה" אני אומרת ומראה לו את המתנה שלי מנותני החסות.
"ידעתי" פיטה אומר "הקהל אוהב אותך הרבה יותר ממני".
"לא קיבלת שום דבר מנותני החסות"? אני שואלת בפליאה.
"שום דבר".
אני מביטה על הפציעה ברגלו. "תן לי לטפל בזה" אני אומרת.
"אני סומך עלייך דוקטור אוורדין" פיטה אומר ומחייך.
אני צוחקת "עכשיו כדאי שתהיה בשקט ולא תזוז, אחרת זה יכאב".
"כן דוקטור" פיטה צוחק.
