שמיים כחולים

פרק 7 - כריסטופר

אחרי מספר דקות שתהיתי מי זה יכול להיות, הבחנתי בלורנה שפסקה לרגע מריקודיה וניגשה לבר כדי לבקש מהברמן שוט נוסף. כעבור כמה רגעים הברמן הושיט לנו מגש עם אינספור שוטים ומפית נוספת, עליה היה כתוב שזה לי ולחברות שלי על חשבון הבית. לורנה נראתה נלהבת ומיהרה לקרוא לכל חברותיה להגיע ולשתות. 

"על חשבון הבית?" מלמלתי לעצמי והחלטתי לפנות ללורנה, "לורנה, מה יש מאחורי המראה הזו?" 

"שם נמצא הבעלים של המקום, אני חושבת שקוראים לו כריסטופר הארט. למה?" היא שתתה שני שוטים בזה אחר זה. 

"מה זה?" היא הבחינה בפתק שהחזקתי בידי וחטפה אותו ממני, קוראת את הכתוב ומקמטת את מצחה. "את מכירה את הבעלים?" 

"לא." משכתי בכתפיי. באמת לא הכרתי אף אחד בשם כריסטופר ובמיוחד לא אחד שיכול להיות הבעלים של מקום כזה. 

"ובכן, אולי בלבלו אותך עם מישהי אחרת. עכשיו בואי נמהר ונשתה לחיי עוד טעויות כאלה לפני שהם יבינו וייקחו את זה חזרה." היא דחפה שוט לתוך ידי ושתתה את שלה, בורחת חזרה לרחבת הריקודים בטענה שהשירים הלילה מפוצצים. 

"אפשר בבקשה לקבל מפית ועט?" ביקשתי מהברמן והוא הנהן, ממהר למלא את בקשתי. 

'אני מצטערת אבל נראה לי שבלבלת אותי עם מישהי אחרת.' כתבתי על המפית וקיפלתי אותה, מכניסה לתוכה שטר. אם לורנה הייתה כאן היא וודאי הייתה מחטיפה לי על כך, אך אני חשתי אי נעימות בלקבל משהו שלא שייך לי. לאחר מכן מסרתי אותה לברמן והוא העביר אותה לברמן אחר שהיה בדרכו לאותו חדר מאחורי המראה. כעבור מספר דקות הברמן יצא משם ושוב החליק אליי חזרה את אותה מפית עם השטר.

 'מעטות הפעמים שאני טועה ואני די בטוח שזו את, סקיי.' קראתי את המסר שהיה כתוב מתחת למה שאני כתבתי. אוקיי, הפעם לא נשאר ספק לגבי כך שהוא מכיר אותי ואותו אדם מסתורי בהחלט הצליח להכעיס אותי. לא אהבתי שמשחקים איתי משחקים מהסוג הזה וזה בדיוק מה שהוא עשה. לבטח הוא חשב שאני אמות מסקרנות, אך אני רק הנחתי את המפית בצד והמשכתי לשבת שם כאילו דבר לא קרה. ואז קרה מה שציפיתי ופתק נוסף הגיע אליי.

  'ד"ש לבן הדוד שלך, ג'ייק.' עכשיו התחלתי להבין מי זה יכול להיות. הרמתי את עיניי ולמרות שלא יכולתי לראות מה קורה מצידה השני של המראה, התבוננתי בה ארוכות. האדם היחיד שיכל להחזיק מקום כזה, כך תיארתי לעצמי, היה אותו בחור שהגיע לדרוש מג'ייק את התשלום שלו כשרק הגעתי לכאן. 

'אני אמסור לו. תשמור את העודף.' כתבתי על צידה השני של המפית והשארתי שם את השטר. הפעם קמתי ממקומי ולקחתי את דבריי, מחפשת בעיניי את לורנה. ברגע שמצאתי אותה ניגשתי אליה ונפרדתי ממנה בהתנצלות. אומנם היא כעסה עליי קצת, אך היא הייתה כל כך שקועה בחגיגות ובריקודים עם חברותיה שאחרי רגע תשומת ליבה כבר עברה אליהן. יצאתי מהמועדון ונשמתי לרווחה. העדפתי לא להישאר שם כדי להימלט מפתק נוסף. הדבר האחרון שהייתי מסכימה לו זה לקבל טובות כאלה מאנשים מפוקפקים.