שמיים כחולים

פרק 12 - עצם בגרון

"אני רק מקווה שאתה ישן טוב עם עצמך בלילה, כריסטופר הארט. כי אני לא בטוחה שהייתי מצליחה אם הייתי במקומך." אמרתי במרירות. 

"אני ישן מצוין. את יודעת, הודות למיטת המלכים שלי. שדרך אגב, הייתי מציע לך לנסות כזו פעם משום שלמען האמת את נראית כאילו לא ישנת כבר הרבה מאוד זמן." נותרתי בהלם מכך שהוא החליט ללעוג למראה שלי, "אם את רוצה, את אפילו יכולה לנסות את שלי." הוא הרים את המשקה שלו באוויר ואז לגם ממנו כשכל אותו זמן הוא מביט ישירות לתוך עיניי. 

"אלוהים, כריסטופר. אתה כזה חמור." הנדתי בראשי כלא מאמינה, "לא, רגע. למען האמת חמור זו מחמאה בשבילך. אתה ממש הרוע בהתגלמותו." הצבעתי עליו, צועדת צעד אחד אחורה ממנו. 

"זו בדיוק הסיבה שבגללה אני שונאת אתכם, הגברים." גיחכתי בייאוש. "אני מקווה שתתאפס על עצמך במהרה. עד אז, תזהר שלא להיחנק מהמשקה שלך. או שבעצם כן, אני חושבת שזה יפתור הרבה יותר מהר את הבעיה מאשר לצפות לכך שתתבגר." 

כשפגשתי את לורנה בעבודה, היא עדיין כעסה עליי ולא הסכימה לדבר איתי. בכל פעם שהתקרבנו ולו במעט האחת לשנייה, היא מיד ברחה מאותו מקום והשאירה אותי עם רגשות האשם שלי. היחס שלה אליי צרם לי ואני קיללתי את עצמי על הרגע שבכלל הערתי לה על כריסטופר הארור. אולי היא הייתה משוגעת, רעשנית ופטפטנית, אך עכשיו הבנתי כמה היא חסרה לי. 

-----

"הכל בסדר, אמא." דיברתי לתוך הטלפון. 

"מתי אתם חוזרים ללימודים?" היא שאלה ואני נשמתי עמוקות. 

"אנחנו חוזרים ללמוד בחודש הבא." עצמתי את עיניי בתקווה שהיא לא תוסיף לשאול שאלות נוספות. "מה את עושה?" מיהרתי לשנות את הנושא. 

"אני ב..." היא החלה לומר ולפתע השתתקה. 

"מה קרה?" קימטתי את מצחי בחוסר הבנה. 

"יקירתי, יש משהו שלא סיפרתי לך." קולה נשמע מהוסס. 

"מה זה? אמא, מה קרה?" הזדקפתי במקומי מהחשש שמשהו נורא קרה. 

"אני לא רציתי לספר לך כל הזמן הזה, אבל אני חושבת שמגיע לך לדעת." 

עמדתי במרכז הסלון בביתי וחשבתי מה עליי לעשות רגע לפני שאתפוצץ לחלקיקים קטנים. לפתע, מבלי שציפיתי לכך, צעקה עלתה במורד גרוני ופרצה החוצה בקולי קולות. צעקתי וצעקתי, עד שהרגשתי שכל האוויר בריאותיי נגמר ונחתתי על הספה באפיסת כוחות, מנסה להשתלט על נשימתי הלא סדירה. אמא שלי ידעה על כך שאני לא רוצה לשמוע שום דבר על אלכס וג'וש ונמנעה מלדבר איתי עליהם, אך כעת כשהיא סיפרה לי שבעוד שבוע עומדת להתקיים חתונתם זה הצליח להפיל אותי מהרגליים כאילו לא עברו שנתיים מאז שהכל קרה. הרגשתי כאילו כל העולם מסתובב סביבי ולי אין במה להיאחז כדי לעצור את עצמי מלהסתובב יחד איתו.