פרק 28 - פרפרים

1.1K 81 16
                                    

"חשבתי שעכשיו כשחזרנו לאמריקה אנחנו אמורים שוב לשנוא אחד את השני." משכתי את ידי חזרה אליי ובחרתי להתבדח כדי להתחמק מהמבוכה שחשתי. 

"אני חושב שזה כבר בלתי אפשרי אחרי הביקור שלנו בלונדון." כריסטופר גיחך. 

"היי, מה אתם עושים כאן?" לפתע שמעתי את קולה של לורנה מרחוק והרמתי את מבטי כדי לראות אותה ואת אנדי מתקרבים אלינו. 

"החלטנו לראות את השקיעה. רוצים להצטרף?" דיברתי במהירות וניסיתי להתנהג כרגיל כדי שאף אחד לא יבחין במה שקרה כאן לפני רגע. 

אחרי שסיימנו לצפות בשקיעה, אספנו את הדברים שלנו וכמו תמיד החלטנו להמשיך לביתו של כריסטופר. כשהבטתי סביבי ובמיוחד בכריסטופר, הבנתי שהוא צדק במה שהוא אמר. אני לא צריכה להרגיש לבד יותר, יש לי את לורנה לצדי ובמידה כלשהי גם אותו. אולי עדיין לא הצלחתי להבין מה טיב היחסים בינינו, אך נראה שמשנאה הדדית לפתע הפכנו לחברים טובים. ככל שהבטתי בו יותר, הרגשתי בתחושה מוזרה מזדחלת לבטני. זה היה דבר מה שלא הרגשתי זמן רב והבנתי שאלה בעצם פרפרים. אבל אלה לא היו אותם פרפרים שהרגשתי כשפגשתי בג'וש לראשונה. מהרגע שהכרנו בתיכון, ראשי הסתחרר והתרכזתי במטרה אחת שזה לכבוש את ליבו, עד כדי כך שכל פעם מחדש מצאתי את עצמי לא מצליחה להירדם מההתרגשות. אבל כאן זה היה משהו אחר לגמרי. הפעם אלה היו פרפרים רגועים שריחפו בבטני באיטיות וגרמו לי לתחושת קלילות. לא ציפיתי לשום דבר והפעם לא הייתה לי אף מטרה. נהניתי רק מעצם היותו לידי. 

"ביי, כריסטופר." לורנה ואנדי נפרדו ממנו לשלום בתום הערב, בזמן שאני עמדתי בצד וחיכיתי לתורי. כשהם סיימו, התקרבתי אליו והבטתי בו בחיוך. 

"תודה." לחשתי ונעמדתי על קצות אצבעותיי, נושקת ללחי שלו. נראה שהוא הופתע מעט מהמחווה ולבסוף רק הניח את ידו על כתפי, מחייך חיוך קטן. 

"קדימה, סקיי." לורנה צעקה מאחוריי, מבשרת לי על כך שהמונית הגיעה. 

"נתראה." נפנפתי לו בידי והשגתי אותם. יצאנו יחד מהשער של ביתו והתהלכנו לעבר המונית, כשלפתע הבחנתי בכך שהטלפון שלי לא איתי. 

"רגע." עצרתי רגע לפני שעמדנו להיכנס למונית, "אני חושבת ששכחתי את הטלפון שלי אצל כריסטופר." 

"את רוצה שנחכה לך עד שתביאי אותו?" 

"לא, זה בסדר. אני כבר אזמין מונית אחרת, לכו." נפנפתי בידי. 

"בסדר. לילה טוב, סקיי." לורנה נשקה לי ונכנסה יחד עם אנדי לתוך המונית. 

-----

"סקיי?" כריסטופר קימט את מצחו ברגע שפתח את הדלת ומצא אותי עומדת בכניסה. 

"היי, כן. אני חושבת ששכחתי את הטלפון שלי אצלך." הבטתי מעבר לכתפו, מחפשת אותו בעיניי. 

שמיים כחוליםWhere stories live. Discover now