שקר לבן

19:43

הקולות הנוספים נעלמו ואוהד לקח נשימה עמוקה הוריד אוזנייה אחת והרים בידו את הטלפון הלבן שואל בחשש "הם יצאו מהבית?"

"כן המפקד" ענתה לו הבחורה מצדו השני של הקו

"כמה הם?"

"5" היא ענתה קצרות מבינה בדיוק מה אוהד רוצה לדעת

"את בטוחה?" הוא שאל שוב

"כן המפקד, הוא לא נתפס" היא מסרה לו את המידע שהוא באמת רצה לדעת

"הם התרחקו מהבית?" אוהד הרגיש כמו לאחר שבוע ללא שעות שינה, כל גופו דאב מהמתח בו הוא היה בשעות האחרונות.

"לא, הם עומדים בין הבית לבית מולו עם החורבות, אחד מהם ממשיך דרומה ושניים נכנסו עכשיו לבית ליד" הבחורה הבינה את הלחץ בו אוהד נמצא ועדכנה אותו בכל פרט קטן

"זאת אומרת שרק שניים עומדים קרוב עכשיו" אוהד לקח נשימה עמוקה משחרר אותה לאט, יש סיכוי שהם הצליחו להתחמק עכשיו

"כן המפקד"

"תעדכני אותי אם הם זזים אפילו צעד לכיוון הבית, אני רוצה שתצעקי, שלא יהיה סיכוי שאני לא אשמע"

"אין בעיה המפקד"

אוהד לקח נשימה נוספת להרגיע את ליבו הפועם בחוזקה ועצם את עיניו חזק משנן לעצמו 'הכל יהיה בסדר, הוא יהיה בסדר, נחלץ אותו בזמן'. זו הפעם הראשונה שאוהד רצה להיות לוחם, הוא רצה להיות שם איתם ולפרוץ לחדר כדי להרים את אסף ולשאת אותו החוצה מהכפר. הוא רצה להיות הראשון שיגיד לו שחלצו אותו ולראות במו עיניו שהוא שלם ובריא ולא רק לשמוע דרך הקשר כמו שקורה בדרך כלל.

הוא לקח נשימה נוספת וקרא "אסף" בשקט, שום דבר לא נשמע מצדו השני של הקו, הוא הניח את שתי האוזניות על ראשו מקרב את הטלפון לאחת מהן וקרא שוב "אסף!" שום דבר לא נשמע מצדו השני של הקו, לא קולות נשימה, לא רעשי רקע, כלום, דממה.

הוא הזיז את האוזנייה פונה שוב לבחורה שבטלפון "אני יכול לצעוק? הם קרובים לבית?" הוא בירר

"לא יודעת, הם עדיין קרובים לבית" הבחורה ענתה בהיסוס

"תגידי לי שהם מתרחקים, אפילו לדקה שאוכל לקרוא לו בקול" אוהד התפלל שהכל בסדר, שאסף עדיין נושם, שלא קרה לו כלום. הוא ידע שאם מישהו היה מגיע אליו הוא היה שומע מהקשר, אבל אסף היה פצוע ואי אפשר היה לדעת מה מצבו. הוא עצם עיניים חזק והתפלל, לאלוהים, לישו, למוחמד, לבודהא, לכל מי שיסכים להקשיב עכשיו ולמציל את אסף.

"עכשיו!" היא אמרה ואוהד התחיל לצעוק "אסף! אסף! אסף!" חוזר שוב ושוב על שמו של הבחור שהוא רצה לראות במו עיניו יותר מכל דבר אחר.

אסף התרכז בפעולה שבעבר נראתה לו כל כך פשוטה וחסרת עניין, בנשימה. כל שאיפה הייתה מאמץ, הוא התאמץ ושוב דבר לא נכנס, הוא הרגיש שהוא טובע מבלי להיות במים. הוא ידע שהוא מתחיל לאבד הכרה, לא היה לו ברור אם הדממה בחוץ זה בגלל שהמוח שלא הפסיק לעבד מידע קולי או בגלל שלא היה אף אחד מחוץ לארון אבל לרגליים שלו זה לא שינה שום דבר.