08:41

769 70 23
                                    

אולי תהיו נחמדים ותצביעו לסיפורים שלי בתחרות סיפורים?

בבקשה.... פליז.... אני רוצה שעוד אנשים יקראו אותם ואם אתם כבר הגעתם עד הלום זה אומר שנהנתם עד כה... אז לא הייתם רוצים שעוד אנשים יהנו??????

נו! עוד מעט מסתיימת התחרות ואין מספיק אנשים שהמליצו על הסיפורים שלי הם לא יעברו לשלב הבא...

יש יותר ממאה איש שעוקבים אחרי הסיפור הזה, צריך פחות מעשר אחוז כדי שהוא יעבור לשלב הבא.

______________________________________________________________

אוהד ישב בתחנת המרכזית בבאר שבע ראשו בין ידיו מנסה לייצר איזה שהוא היגיון במחשבותיו.

כבר עצרו בתחנה שני אוטובוסים לתל אביב שהוא נתן להם לעבור מבלי להצטרף לנסיעה. אך עדיין לא היה לו האומץ, הרצון, ה-משהו כדי לעלות על האוטובוס לכיוון בית החולים סורוקה.

הוא הבטיח לאסף שהוא יגיע, הוא נתן את המילה שלו ואם יש משהו שאפשר להגיד על אוהד זה שהוא איש של מילתו. הוא ישר כמו סרגל והוא תמיד, אבל תמיד, עושה מה שהוא הבטיח.

הוא נקרע עכשיו בין הצורך לברוח לתל אביב ולשכוח מהכל, לבין לנסוע לבית החולים ולקיים את ההבטחה שלו. והוא שנא את זה. אוהד כבר העדיף שלא יהיה לו מצפון ושהוא יוכל להגיד פאק איט ולהשאיר הכול מאוחר.

להעמיד פנים ששום דבר לא קרה.

אבל קרה, ועוד איך קרה. והוא לא ידע מה לעשות עם מה שהוא קרה.

לילה נוסף הוא לא ישן כל הלילה, והיה קיים סיכוי סביר שהקושי שלו להחליט מה לעשות עכשיו גם נבע מהעובדה שהוא מת מעייפות, שלושה לילות רצופים בהם הוא לא ישן בגלל כל הסיפור הזה עם אסף.

תכלס אם מישהו היה לוקח את המוח שלו לחופשה עכשיו, למשל איזה נופש של סוף שבוע באילת או טורקיה זה היה יכול להיות מצוין.

אבל הוא היה תקוע עם מוח שפעל בסחרור אין סופי ועכשיו הוא החזיק אותו בין שתי ידיו בתקווה שזה יעזור לו להירגע. הוא עיסה עם האצבעות את הרקות שלו אולי אם יגיע יותר דם למוח הוא יוכל להגיע להחלטה או למסקנה כלשהי.

אסף ישב עם חיוך מטופש שלא ירד מהלילה מקבל בשמחה כל פרוצדורה רפואית שנדרשה ממנו. דחפו לו מחטים לבדיקות דם, הוציאו לו את הצינור ניקוז, החליפו לו תחבושות, ואת הכול הוא עבר בחיוך וכמעט ללא כאבים.

הראש שלו בכלל לא היה בגוף. הוא ריחף אי שם ברקיע השביעי מאושר. אוהד היה צריך להגיע בכל רגע, רגע כמושג כללי להיום. אבל לו זה הרגיש כאילו הבחור עומד להיכנס בדלתות החדר בכל שנייה.

אז הוא ישב מסתכל עליהן. על הדלתות. ובכל פעם שהגיע מבקר הוא חייך אליו בשמחה וחשב שעוד מעט אוהד יגיע.

שקר לבןWhere stories live. Discover now