שמו אותי בחדר קטן שנמצא באותה קומה של המשרד, הקומה השישית. החדר קטן עם מיטת יחיד וחלון בינוני עם סורגים עליו, כאילו אני בכלא. לוקה נמצא שני חדרים ליד. הקירות אטומים כך שאני לא יכולה לשמוע שום דבר המתרחש בחוץ. התעוררתי לפני עשרים דקות בערך, אני לא יודעת מה השעה אבל אני יודעת שבוקר עכשיו כי יש אור בחוץ והאוויר שנכנס מהחלון קריר כרגיל לבוקר כאן.
אתמול, לאון נכנס והכניס לחדר כוס מים כדי שאשתה, אני בטוחה במיליון אחוז שהיה משהו בכוס מים שהביא לי כי תוך כמה דקות כבר הייתי מעולפת על המיטה. אני לא יודעת אם לכועס על זה או להודות על זה כי אני בטוחה שאם לא היה מביא לי את זה הייתי נשארת ערה כל הלילה מהמחשבות.
שפשפתי את עיניי, נעמדתי והתמתחתי. אני דווקא אוהבת את זה שהתעוררתי מתי שאני רוצה היום במקום ללמוד. לקום כל יום בשש זה מתיש. הבטתי החוצה מהחלון וראיתי את העצים המקיפים את המקום. נשמתי את האוויר הצח ואם לומר את האמת הייתי מאוד רגועה יחסית למה שהיה אתמול.
המחשבה שלוקה מפחד לספר להם את הסיפור שלי מרגיעה אותי, אני מצטערת שהייתי צריכה להשתמש נגדו במה שהרס לו את החיים ומה שהפך לנושא מאוד רגיש בשבילו. אבל זה הוגן יהיה אם יעשה את זה לי? אם יחשוף את הסוד שלי? אף אחד לא יודע חוץ ממנו ומהמשפחה שלי על הסיפור הזה ואף אחד לא יידע.
ג'סי היה ותמיד יהיה חלק ממני וזה ירדוף אותי תמיד אבל זה יישאר רק אצלי והסיפור הזה לא ייספר לאף אחד אחר אי פעם. רעש של מפתח והדלת נפתחה, בפתח הופיע דמיאן. הוא לבוש בחליפה בצבע בורדו ועניבה שחורה כמו החולצה שמתחת לג'קט החליפה. הצבע מבליט את עיניו הכחולות וריח נעים של אפטרשייב נכח באוויר. כשנכנס נעל את הדלת והכניס את המפתח לכיס שבתוך הג'קט שלו.
אני עמדתי ליד החלון והוא ליד הדלת. שערי פזור, לא כמו אתמול שהיה אסוף לזנב סוס. עיניי החומות נעוצות בעיניו הכחולות. "איך ישנת?" שאל, קולו קר וקשוח.
"מצוין הודות למה ששמתם לי במים." אמרתי וחייכתי חיוך מריר. רמז של חצי חיוך הופיע על פניו אך נעלם מהר והוא נשאר רציני וקשוח.
"את לא הראשונה שעשתה לנו חיים קשים רובין אני יודע שגם לא תהיי האחרונה. אני רוצה להבהיר לך דבר אחד, את תשתפרי. אם תרצי ואם לא, השגרה הזאת כאן תהפוך להיות חלק ממך ואת תביני כמה המקום הזה טוב בשבילך. ברגע שתזרמי תראי כמה קל להיות כאן ולא תעשי לעצמך חיים מסובכים יותר ממה שהם." אמר ושילב את אצבעותיו כשידיו למטה ורגליו מפושקות ממש מעט.
התקרבתי אליו. "אתה תראה, מר קולינס, שאני לא אשאר כאן דקה אחת יותר ברגע שאהיה בת שמונה עשרה שזה עוד שלושה חודשים. עכשיו אתם האחראים עליי אבל אחר כך אני אהיה אחראית על עצמי והמחשבה הזאת לא תשתנה."
YOU ARE READING
Institution
Lãng mạnעיניו הכחולות כהות, אפלות ואכזריות. לא ידעתי למה הכנסתי את עצמי עד הרגע הזה. לא ידעתי שלמתוח את הגבולות יהיה מה שישבור אותי למרות שזה כל הזמן היה המובן מאילו. דמיאן התאפק איתי כל כך הרבה פעמים. מורדת- זו המילה הטובה ביותר לתאר את רובין ג'ונסון. ר...
