Institution

פרק 15- חשבתי שאת מורדת

פרק 15- חשבתי שאת מורדת. 

אני יוצאת מכאן היום. ביומיים האחרונים אכלתי כל מה שהביאו לי. דמיאן לא חזר אחרי הלילה שבו התנשקנו ואני לא יודעת מה אני מרגישה לגבי זה. אם לומר את האמת היה לי ברור שלא יחזור. אני גם לא יודעת מה אני מרגישה לגביו. כל מה שאני רוצה כרגע זה לראות את לוקה. אני צריכה את לוקה, את החבר הכי טוב שלי.

אני לא יכולה יותר, הוא לא יכול לזרוק את החברות שלנו ככה לפח. לא אכפת לי שאסרו עלינו להתקרב. אני צריכה לדבר איתו.

אבל רגע... אני החלטתי שאני לא עושה יותר בעיות, אני אלך לפי החוקים ואעשה כל מה שאומרים לי. אני צריכה להתנהג טוב כדי שכשאברח מכאן הם בכלל לא יצפו לזה.

אני לא יודעת מה השעה אבל אני מניחה שעוד מעט ארוחת הערב. סיימתי להתקלח לפני כמה דקות והייתי כבר לבושה בסווטשרט לבן וטרנינג לבן. בזמן שהסתרקתי הדלת נפתחה. התרגשתי כשראיתי את דמיאן גם אם לא ראו את זה עליי.

הוא נכנס, סגר את הדלת אבל לא נעל. "הגיע הזמן לצאת." אמר.

הנהנתי והפסקתי להסתרק. התחלתי להתקדם אל הדלת אבל אז הוא חסם את דרכי, ניסיתי לעקוף אותו והוא חסם אותי שוב. "אבל קודם אני צריך לדבר איתך." הוסיף. "שבי."

קימטתי את מצחי בבלבול והתיישבתי על המיטה באיטיות. הוא נשאר לעמוד ונשען כנגד הארון בחדר, משלב את זרועותיו. הוא לבוש בחליפה כחולה כהה ועניבה תאומת כשמתחת חולצה מכופתרת לבנה.

"יש כמה דברים שאני צריך לעבור איתך לפני שאת חוזרת לחדר שלך. הדבר הראשון הוא שאת לא אומרת מילה על החדר הזה, על מה שעשית בו ועל מה שקרה בו. מבחינתך את לא זוכרת כלום."

"למה-"

"אל תשאלי שאלות. פשוט תקשיבי." קטע אותי בגסות והרים את ידו לכיווני. שתקתי ובלעתי רוק. הוא שילב חזרה את זרועותיו. "אני אוסר עלייך להתקרב לסקוט. אם אראה אתכם יחד או אשמע ממישהו שנפגשתם הוא יעוף ואני מניח שזה לא יהיה פייר מבחינתך." חייך כאילו זה היה משהו טוב.

כיווצתי את גבותיי. "אתה מרחיק אותי מהחברים שלי. אתה שם לב?"

"כן, ראיתי כמה הוא חבר שלך." אמר בזלזול. "ההיקי על הצוואר שלו היה מה שהפליל אותו באותו יום של החיפושים."

פתחתי את הפה אבל לא היה לי מה לומר אז סגרתי אותו.

"עוד פעם, אני מזכיר לך, שום מילה על איפה היית ומה עשית, כאילו היית במשימה סודית. את לא זוכרת כלום. ברגע שאת יוצאת מהחדר הזה הכל נמחק."

"אתה אומר את זה בגלל שהתנשקנו-" התחלתי לשאול אבל הוא קטע אותי שוב והזדקף. "אין לזה שום קש-"

"ממש." קטעתי אותו בעצמי וגיחכתי. נעמדתי. "ממה אתה מפחד?"

"אני לא מפחד." קבע והתקרב אליי בצעדים מאיימים. "ואל תחשבי שתוציאי ממני משהו רובין או שתוכלי עליי אי פעם. עכשיו שבי." הוא דחף אותי וגרם לי ליפול חזרה לישיבה. הסתכלתי עליו עם כעס בעיניים, ראשי מוטה כלפי מעלה מאחר והוא גבוה.