נ.מ. קאלום-
התעוררתי משנתי כששמעתי חבטה.
אני בחוסר יציבות הסתובבתי לשעון כדי לראות מה השעה.
4:22 לפנות בוקר
מה לעזאזל היה הרעש הזה, פחדתי למוות, אבל הבנתי שזה בוודאי אחד הבנים.
הסקרנות שלי השתלטה עליי, אז יצאתי מהמיטה ועשיתי את דרכי למטה.
שמעתי קולות של בכי באים מהשירותים ונשימות כבדות.
הלכתי לפתוח את הדלת וראיתי שהדלת לא נעולה.
כשפתחתי את הדלת ראיתי משהו שלעולם לא חשבתי שיקרה.
מה שעמד מולי היה לוק בעיניים פעורות עם להב בידו, ודם שכיסה את זרועו.
רצתי במהירות אליו והתחלתי לשים מים קרים על החתכים שלו.
הוא התחיל ליבב.
"לוק, למה שתעשה דבר כזה?" שאלתי עם עצב בקולי.
הוא רק הניד בראשו והסתכל על הרצפה.
"לוקי, בבקשה תספר לי למה אתה עושה את זה?" אמרתי שוב.
הוא הרים את ראשו האיטיות ואמר 3 מילים שוברות לב.
"אני ראוי לזה"
לפני שאני יכולתי להגיב, הוא ירד במהירות במדרגות ויצא החוצה מהבית.
אני במהירות רצתי אחריו.
המשכתי לעקוב אחריו עד שסוף סוף תפסתי אותו.
תפסתי בחולצה שלו שמשכתי אותו לחיבוק.
הוא התחיל לצעוק.
"אני מצטער, אני מצטער, אני מצטער, אני מצטער" הוא אמר שוב ושוב.
"לוק, אני חושב שכדאי שנלך הביתה עכשיו, בסדר?" אמרתי בקול עייף.
"קאל, בבקשה אל תספר למייקי ולאש, הם ישנאו אותי" הוא אמר בקול רועד.
"אל תדאג, אני לא אספר, אבל תבטיח לי שאתה לא תעשה את זה שוב" אמרתי בקול רציני.
"קאלום, אני לא יכול להבטיח לך דבר כזה, זה כל כך ממכר, אני מצטער" לוק אמר בעצב.
"חכה, אז זאת לא הפעם הראשונה שאתה גורם לעצמך נזק?" שאלתי כששומעים שוק בקולי.
"אני מצטער" לוק אמר כשדמעות זולגות לו במורד פניו.
"אתה יכול לספר לי למה עשית את זה, לוק?" שאלתי.
"אני מצטער, אבל אתה לא תבין" לוק אמר.
"אז תסביר בדרך שאני אוכל להבין" אמרתי בכוח.
הוא נאנח והתחיל לדבר.
"אוקי, הכל התחיל לפני חודשיים. כשהלכנו לחנות איפה שהיו הרבה אנשים שאמרו דברים, ולא דברים טובים" הוא אמר.
הנהנתי מסמן לו להמשיך.
"היא אמרה שהמשקל שלי לא מושך, אז אני ניסיתי לשנות את זה כשאני הר-הרע-הרעבתי את עצמי, בכל זמן שאכלתי יותר מידי הרגשתי שאני צריך להיענש, אז א-ני חתכתי את עצמי" אמר בזמן שבכה.
התכוונתי להגיד משהו אבל בוא המשיך לדבר.
"בכמה חודשים האלה התחלתי לחשוב הרבה, על איך שאני הייתי. קאלום אני גיי" לוק אמר והמשיך לבכות.
אני במהירות משכתי אותו לחיבוק שהוא רואי לו.
"הו, לוק, אין לך שום סיבה להתבייש בזה, אני והבנים עדין נתמוך בך לא משנה מה, אוקי?" אמרתי מהורהר.
"לא, קאלום, אתה לא מבין את זה" הוא אמר בקול שקט.
"מה אני לא מבין, לוק?" שאלתי.
"אני אוהב את אשטון אבל הוא לא אוהב אותי בחזרה" לוק אמר נופל לאדמה.
אני הייתי בשוק, לא ידעתי מה לעשות.
הקמתי את לוק מהאדמה והתחלתי לחבק אותו חזק.
התחיל להיות מואר בחוץ אז התחלתי ללכת בחזרה לבית, כשאני עדין מחבק אותו.
אנחנו סוף סוף הגענו לבית ואני שאלתי את לוק משהו.
"כמה ישנת לוקי?" שאלתי בקול מודאג.
"אני לא" הוא אמר בפשטות.
התחלנו ללכת לתוך הבית וכשהגענו פנימה אשטון עמד ליד הדלת.
"איפה הייתם? התעוררתי ולא הייתם בחדרים שלכם" הוא אמר.
"הלכנו להליכה" לוק אמר רץ למעלה לחדר שלו וטורק את הדלת אחריו.
"מה הבעיה?" אשטון שאל עם מבט מודאג.
"אני לא יודע, אולי הוא עייף" אמרתי, שיקרתי.
"למה הלכתם להליכה בכלל?" הוא שאל.
"התעוררנו ולא יכולנו לחזור לישון" אני לא בדיוק שיקרתי, אני ישנתי, אבל לוק לא.
"אני חוזר למיטה" התחלתי ללכתי למעלה לחדר שלי.
דפקתי על הדלת של לוק, אני רציתי לוודא שהוא לא עושה משהו שפוגע בו.
"תיכנס" לוק אמר בקול שנשמע יותר כלחישה.
נכנסתי פנימה והוא שכב בתוך המיטה, נראה שדמעות היו על פניו.
"קאלום אני-" לוק אמר.
קטעתי אותו בכך שקפצתי לתוך מיטתו והתכרבלתי איתו עד ששנינו נפלנו לשינה.
הנה הפרק השביעי..
YOU ARE READING
i kiss the scars on his skin (hebrew)
Fiksi Penggemarהקדמה: לוק כבר התאהב באשטון מאז הוא ראה אותו בפעם הראשונה. בחודשים האחרונים לוק בדיכאון, הוא מרגיש חסר ערך וריק. האם הוא בסופו של דבר יהיה עם אשטון? האם אשטון יציל את לוק לפני שיהיה מאוחר מדי? קראו כדי לגלות. * אזהרת הכותבת: מכיל פגיעה עצמית והפרעו...
