i kiss the scars on his skin (hebrew)

i kiss the scars on his skin (hebrew) - פרק 32

נ.מ. מייקל-

אני לא יכול לעשות את זה יותר. כל העצב, הכאב, הפגיעה. אני לא יכול לסבול עוד שנייה אחת שאשטון שקט וקאלום בוכה. אני פשוט לא יכול.

אז אני החלטתי שזה הזמן ללכת, לברוח מאטמוספרת הדיכאון שעוקבת אחריי לכל מקום. אז אשטון וקאלום באים איתי....

לבית קולנוע.

אני מרגיש שאם כולנו נראה סרט, נוכל לשכוח מהמציאות שלנו. נוכל ללכת לאיבוד בעולם אחר.. לפחות לשעתיים.

לא בדיוק תכננתי איזה סרט אנחנו נראה. אני מניח שאני יראה מה הכי טוב כשנגיע לשם.

אני גם לא סיפרתי להם שאנחנו הולכים.

קמתי בשמונה והלכתי למטבח כדי לקחת ארוחת בוקר. זה לא מפתיע שראיתי את אשטון כבר ער ושותה מה שבוודאי כבר הכוס הרביעית של קפה הבוקר.

"ישנת טוב?" שאלתי אותו. הוא הנהן את ראשו. הלכתי לעבר הארון ולקחתי דגנים.

"רוצה קצת?" שאלתי, מנסה שוב ליצור שיחה. הוא נענע את ראשו שוב. נאנחתי. אף על פי שהוא לא דיבר (או אכל אם זה משנה) בשלושה שבועות, אני עדין מנסה. אני באמת אשמח לקבל את אשטון בחזרה..

אחרי שגמרתי את ארוחת הבוקר, הלכתי אל החדר של קאלום כדי להעיר אותו. נכנסתי לחדר שלו ועצרתי. הוא נראה כל כך שליו. זה הפעם היחידה ביום שהוא מפסיק לבכות. זזתי אל צד מיטתו וניערתי אותו.

"קדימה, קאלום. הזמן לקום" דחפתי אותו. הוא גנח והסתובב. "קאלום, תקום" דרשתי.

"אוקי, אוקי" הוא מלמל ישן. "אני ער" הוא התגלגל עוד ומצא את עצמו נופל מהמיטה.

צחקתי ויצאתי מהחדר, יורד במורד המסדרון אל החדר שלי כדי למצוא תלבושת להיום.

"מייקל" קאלום אמר, שובר את השתיקה. "זה לא הדרך לבית החולים" הסתכלתי דרך המראה הקדמית, ראיתי את אשטון מרים את מבטו מאיפה שהוא שם את ראשו על החלון. הוא צדק, אני כמעט טעיתי בכיוון.

"אני יודע" עניתי, עדין נוסע. "אנחנו הולכים לראות סרט. הבנתי שאנחנו צריכים הפסקה מכל העצב"

יכולתי להרגיש את המבט של אשטון עליי, אבל התעלמתי מזה.