"הארי" קולו של דראקו נשמע.
"הא.." אמר הארי בעייפות.
"קום, כבר בוקר" דראקו נענע את כתפו של הארי.
הארי קם בבת אחת. "נרדמתי!?" הוא שאל והסתכל סביבו, העולם שראה לפני כמה שעות היה פתאום מואר, הדשא הירוק בהק, השמש זרחה מעליהם, נוף לעיר נשקף בפניהם, לא היו עוד כוכבים בשמיים.
"כן" אמר דראקו ופיהק בעודו מסדר את השיער. הארי הסתכל עליו, שיערו של הנער היה מבולגן, והוא התאמץ לסדרו.
"עזוב את השיער שלך, דראקו, אני אוהב אותו ככה" אמר הארי.
"ואני לא" אמר דראקו בעוד מנסה להחליק את שיערו לאחור. השיער שלו נראה כמו חבורת עשבים שוטים שנצבעו לבלונדיני.
הארי תפס בידיו של דראקו והוריד אותן מראשו. "אתה מושלם ככה" אמר.
דראקו גילגל עיניים וויתר לבסוף.
"אני כל כך אוהב אותך. כל כך כל כך" אמר דראקו והסתכל בעיניו של הארי.
עקצוצים עברו בגופו של הארי. הוא רצה להישאר על הגבעה, ביחד עם דראקו, לנצח.
"גם אני אוהב אותך" אמר הארי וחייך חיוך מתוק.
דראקו הרגיש הכי טוב בעולם בחברת הארי, הוא הביא לו ביטחון והרגשה כל כך טובה, הבטן שלו נמלאה פרפרים כל פעם שראה אותו, חשב עליו, או שמע את שמו. הוא פשוט אהב אותו, את החיוך החמוד ועיניו הירוקות, את קולו המרגיע, את שיערו המפוזר, את הביטחון שלו ואת האהבה שהוא מפגין. הוא פשוט אהב בו הכל, והוא לא האמין שהוא זכה באהבתו בחזרה. הוא הרגיש היצור הכי בר מזל ביקום כולו, כאילו שתה ליטרים של פליקס פליציס.
"אני חייב ללכת" קטע הארי את מחשבותיו של דראקו וקם על רגליו. "הדודים שלי בוודאי יהרגו אותי על מה שעשיתי לבן דוד הנורא שלי. ואני לא רוצה להחמיר את העניין. אני.. א-אני אלך." אמר הארי והסתכל ימינה ושמאלה בחוסר שקט.
"אבל.. איך תחזור?" שאל דראקו וקם גם הוא.
הארי רק עכשיו קלט- אוטונוס לילה הוא רק ללילה, ועכשיו רק בוקר, אוי, כמה לא אירוני. "אא.. אני אחזור ברכבת התחתית ההיא של המוגלגים".
"יש לך.. כסף?" שאל אותו דראקו.
הארי חיטט בכל כיסיו והפך אותם. "לא." אמר ורקע ברגליו.
"תישאר כאן. הארי. עד הלילה" אמר דראקו.
"אני..." אמר הארי "בסדר, אני אשאר" הוא אמר וגילגל מעט את עיניו, אך בליבו שמח להישאר עם דראקו.
"יש לי בקתה קטנה ביער. ההורים שלי לא יודעים עליה, אנחנו יכולים ללכת לשם, מרחק של עשר דקות הליכה מכאן" אמר דראקו "ואחוזת מאלפוי היא 25 דקות הליכה מפה , לא רחוק" - "אחוזת מאלפוי?" קטע אותו הארי "כן" אמר דראקו וגילגל עיניים "ואני יכול להביא אותך לבקתה, אבל נצטרך להיות שקטים, שאף אחד לא יראה אותנו."
הארי צחק מעט והנהן "מאיפה הבקתה?" שאל.
"קניתי אותה מאיזה מוגל, לפני שנה. יש לי שם אוכל, מיטה, טלוויזיה. היא די מוסוות ביער וזה טוב. אני הולך לשם לפעמים, בעיקר כשהוריי מנדים אותי, או כשאני רוצה פרטיות." אמר דראקו והתנדנד על עקביו.
"הלוואי עליי בקתה כזו, להתרחק מדודיי המוגלגים, קצת חופשיות לא היתה מזיקה לי." אמר הארי.
"קדימה, בוא!" אמר דראקו ומשך בידו של הארי, מתחיל לרוץ לתוך היער שהיה מאחוריהם, וגורר את הארי איתו. הארי נגרר אחריו ואז הצליח לייצב את עצמו, הוא רץ, מחזיק בידו של דראקו. הם נכנסו ליער הצפוף שהיה אפל גם בשעות היום. הם רצו ונכנסו ממש לתוך לב היער, קולות צרצרים ורשרושי העלים ברוח הקרה הקיפו אותם, קולות זאבים נשמעו במרחק קרוב, אך לעולם לא התגלו בפניהם. היער, שהרגיש כאילו היה לילה בתוכו, התפרס על שטח גדול, על גבעות, על מישורים, ליד נחלים ואגמים.
עברו 6 דקות בלבד והארי הבחין בבקתה קטנה מבצבצת בין העצים, שישבה בקרחת יער קטנה.
"הגענו!" אמר דראקו והחל להאט.
הארי האט גם כן, ועזב את ידו של דראקו.
הם פילסו את דרכם דרך העצים. כל אחד בדרך שלו.
הארי דילג מעל שורשי העצים, ואז נתקע במשהו, משהו חי, שלא היה דראקו; בזה היה בטוח.
