"קוואבק" נשמע קול במסדרון. הארי מיהר להינתק מדראקו והפנה את מבטו ממנו וחיפש אחר מקור הקול. קרפדה קיפצה לה במסדרון, כבורחת ממשהו. הארי קפץ על רגליו בקושי רב, וצלע עמוקות לעבר מועדון גריפינדור, נוויל הולך להופיע עוד כמה שניות במסדרון, והארי גם ככה היה מבולבל מאוד ממה שקרה רגע קודם לכן, הוא לא רצה שמישהו יראה אותו ואת דראקו בכזו אינטימיות שלא ידע מה היא אומרת כלל וכלל.
"הארי!" קרא דראקו מקצה המסדרון. "מספיק, מאלפוי, שום דבר לא קרה" אמר הארי, אם כי היה בטוח שקרו דברים, והרבה, אך לא היה בטוח מה הם. וגם תהה אם הוא עצמו רוצה לדעת מה הם. והאם דראקו מרגיש אליו משהו? ולמה רק עכשיו הוא מראה זאת? אחרי כל השנים האלו? והאם הארי אוהב להיות בחברתו של דראקו בצורה כזו? מחשבות רבות הציפו אותו. ועד כמה שניסה להדחיק, עדיין המשיך לחשוב על הנער החיוור עם השיער הבלונדיני, אבל הפעם, חשב עליו בצורה שונה.
"קדימה כולם! לעלות על הרכבת! מהר!" קרא האגריד וזירז את אחרוני התלמידים לעלות לקרונות של ההוגוורטס אקספרס.
כשכל התלמידים עלו לרכבת האגריד נופף להם לשלום והרכבת החלה לנוע.
הארי מצא את רון והרמיוני שכבר תפסו מקומות באחד התאים. "שלום חברים!" קרא הארי ושפך עליהם ערימות של ממתקים. נראה שכבר הספיק לקנות לא מעט מהגברת עם העגלה. "שלום הארי!!" אמר רון וחטף כמה צפרדעי שוקולד מהערימה. "אוי רון. איזה חסר כבוד! שלום הארי, כמה נחמד מצדך! איפה היית כשכולנו סידרנו את המזוודות? לא ראיתי אותך" אמרה הרמיוני. "אה, סידרתי את המזוודה כבר לפני הסעודה, אז זה פינה לי קצת זמן, אז יצאתי לסיבוב קטן בטירה לפני הנסיעה" אמר הארי כבדרך אגב והתיישב. "היית קורא לנו, היינו באים איתך! אני והרמיוני סיימנו לסדר את המזוודות בתוך שתי דקות, לעומת נוויל שהקדיש את כל זמנו בשביל למצוא את הקרפדה" ציחקק רון. "אז תבואו איתי שנה הבאה! תמיד יש שנה הבאה" אמר הארי. "קרה משהו מיוחד בסיור הקטן שלך? בכלל היו אנשים במסדרונות?" שאלה הרמיוני. "ראיתי את נוויל, ואת לונה, את החתולה המעצבנת, כמה רוחות ו.. " הארי היסס, כדאי לו לספר את מה שקרה עם דראקו? הרי אלה הם החברים הכי טובים שלו, הוא יכול לסמוך עליהם, חשב הארי, אך בסוף החליט שמוטב לא לספר, מה שקרה בינו לבין מאלפוי היה טעות בלבד. " ו..? " שאל רון בסקרנות. "ו.. זהו!" אמר הארי ולקח סוכריית ברטי בוטס מערימת הממתקים. "על איזה טעם אתם מהמרים שייצא לי?" שאל הארי בחשש. "אני מאחלת לך טעם של גלידה!" אמרה הרמיוני. "אני אומר בטעם בוץ!" אמר רון. "אני מהמר על מה שהרמיוני הימרה" ציחקק הארי והכניס את הסוכריה לפיו. "שכחתי לומר שהתכוונתי לגלידה בטעם נזלת!" הרמיוני אמרה ברשעות. "הרמיוני!" צחק רון. הארי מיד קלט את הטעם שהרגיש בפיו. הוא לא ידע איך זה ייתכן, זה היה בטעם של השפתיים של דראקו. נראה שב'סוכריות ברטי בוטס בכל הטעמים' כן יש את כל הטעמים. הארי לא ידע מה להגיד לרון והרמיוני, הוא לא זיהה את הטעם הזה חוץ מאצל שפתיו של דראקו. הוא היסס לרגע ואמר "נראה ששניכם טעיתם! אבל אני בעצמי לא סגור על איזה טעם זה. אבל אני אוהב את זה!" ציחקק לבסוף ואיחל לעצמו שיהיו לו מליון סוכריות בטעם הזה. אבל זה צבט אותו, זה הזכיר לו את הנשיקה, הקטנה, את מילותיו של דראקו שעדיין הידהדו בתוכו- 'אני אוהב אותך'. והוא קיווה שיצליח לשנות בחזרה את רגשותיו כלפי דראקו, כאילו לא היו, הוא לא היה בטוח שרצה את הקשר הזה עם מאלפוי המעצבן הזה, ולכן מיהר לדחוק את המחשבות האלו.
"כיף לך!! עכשיו אני אקח אחת" אמר רון וחיפש סוכריה שנראית טוב בעיניו. "הנהה" אמר רון בהתלהבות והכניס לפיו סוכריה ורודה. "בלעעעע! הצילווו! ממתי יש עכבישים בצבע ורוד?! זה לא פייר! אני מת!" קרא רון בגועל ומיד הקיא אל מחוץ לחלון. "איכס!!" קראו הרמיוני והארי כאחד וכיסו את עיניהם. רון התיישב בחזרה במקומו, הפנים שלו היו ירוקות עד מאוד. השלושה החלו לצחוק במשך זמן רב ובילו את הנסיעה באכילת ממתקים ובדיבורים לא נפסקים.
