זה ממש סיפור בהמשכים, אין לי מושג מה הולך לקרות. תהנו:)
"מאלפוי?! וואט. דה. פאק."
"מה אתה רוצה רון...על מה אתה מדבר? תשתוק, ותן לי לישון," אני צורח והצרחה נחנקת ברובה בכרית, ואני מכסה את אוזניי בכרית אחרת, אחת משפע הכריות שעל המיטה שלי, כאילו אני עובר עינויים שמיעתיים.
"הארי! מה הטינופת הזאת, שידוע גם כדראקו מאלפוי, עושה בפאקינג מיטה שלך?! מה. למען. השם."
"מה יש לך. מה קשור מאלפוי. אני כל כך עייף, תעזוב אותי כבר".
"הארי. מה עשית?!
"הארי תוציא אותו מפה.
"אתה שומע אותי?! תעיף אותו מכאן!
"הארי."
"הארי, קום כבר!" הוא שוב צועק כשההבנה הכוזבת של שתיקתי הולמת בו, בכל העוצמה.
"כמה פעמים כבר אפשר לומר! תשתוק ותן לי לישון. לעזאזל!" אני צועק עליו, אבל הכרית נעלמה.
"מה אתה רוצה ממני פוטר. אומייגאד. לא פציתי את פי עד עכשיו. על אתה מדבר?!"
"מה-"
"עזוב! עזוב. תישאר כאן ותנחור. כן, כן בחורצ'יק, אתה נחרת, כמעט כמו טרקטור, קשה לי להאמין שאף אחד לא התעורר מהנחירות האלו מלבדי".
"דראקו?"
"מה דראקו?"
"זה אתה?"
"או-מיי-גאד, אתה עיוור? כן! זה אני."
"מה אתה עושה פה...?"
"שאלוהים יעזור לך. אני הולך!" הוא מכריז, "עוד שנייה כולם מתעוררים ואנחנו פשוט צועקים כאן. זה לא הגיוני."
"אני לא זוכר..." אני ממלמל.
"ממתי הזיכרון שלך כל כך גרוע...? אתה יודע מה? לא איכפת לי. אני צריך ללכת לפני שכל חבריך הגריפינדורים האמיצים, טובי הלב וה-מ-ל-ש-י-נ-י-ם יתעוררו."
ממתי הוא כל כך מגעיל? הא רגע, זה דראקו פריקינג מאלפוי, למה ציפיתי.
הזיכרון חוזר אליי ברגע מפתיע.
"דראקו..."
"מה עכשיו, פוטר?!" הוא עוצר ומסתובב אליי, כבר בחצי הדרך אל היציאה מחדר השינה של הבנים.
"עכשיו אני זוכר."
"תודה באמת." הוא מסתובב שוב אל עבר היציאה.
אני קופץ מהמיטה וממהר אליו, תופס בכתפו ומסובב אותו אליי, נותן לו נשיקה מהירה אך עמוקה בפה, הוא מסמיק בבירור, וקל לנחש שגם אני.
הוא שותק. אני בוהה בעיניו.
"צריך עזרה לצאת?" אני שואל.
"לא, זה בסדר, אני מסתדר." הוא אומר, מובך, מופתע, עיניו קודרות, וזה לא מעודד אותי, החיוך שלי נופל.
"אוקיי." אני אומר, חוזר למיטה שלי, מתיישב ובוהה בו יוצא החוצה מהחדר. בקושי שומע את נעליו על המדרגות.
אחרי דקה אני מניח שהוא כבר יצא החוצה, בשלום ובחתיכה אחת. טוב, לפחות מקווה.
עדיין מוקדם מאוד בבוקר, אז אני מקווה שזה לא מה שנקרא "אחרי כיבוי אורות", כי אם כן, אני לא חושב שזה יגמר כל כך טוב בשביל דראקו.
ואני לא לגמרי מבין מה קרה בנינו כרגע. למה שנינו כל כך כועסים?
הוא אהב שנישקתי אותו? כי זה לא נראה כך.
אני כל כך מבולבל.
מה אני אמור לעשות?
ואסור לנו לדבר בנחמדות אחד אל השני, אחרת יחשדו בנו.
אסור לנו לחייך אחד לשני, זה כמו לכתוב על קיר האולם הגדול, כיתוב ענק שכתוב בדם: "פוטר ומאלפוי יוצאים".
אסור לנו להיפגש, אנחנו לא רוצים לקחת סיכון.
הרי מהם הסיכויים שפוטר ומאלפוי יצאו?
כולם היו מהמרים על אפס. והיו כאלה שיהמרו על מינוס אינסוף. ובצדק.
אני אשאל את עצמי לנצח איך נכנסתי לזה. ולנצח לא אבין. כי גם האמת הכי אמיתית בנוגע לזה, נשמעת הדבר הכי מופרח בעולם.
המחשבות, למזלי, לא רדפו אותי לתוך חלומי. החלום התחיל ממש אחרי שניסיתי להיפטר מהמחשבות ולנסות לחזור לישון, להשלים את השעות הנותרות עד לארוחת הבוקר ולשיעור שינוי הצורה המתועב, שמה שנותר לו זה רק להתקרב ולבוא.
זה התחיל רגוע. והמשיך בהבזקים. בקטעים מהעבר שלי. תמונות. זיכרונות. כאלה שהייתי רוצה למחוק, כאלה שהייתי רוצה לשכתב, וכאלה שהייתי שמח לחיות שוב ושוב לנצח נצחים - אלו הזיכרונות שאני לרוב משתמש בכדי להפיק את הפטרונוס שלי. ולאחרונה הם כוללים את דראקו. אז כן, גם דראקו לקח חלק בחלום המשונה הזה.
והחלק בעל ההיגיון והשיפוט במוח שלי, שבקושי עובד כרגע - איכשהו לא מבין למה דווקא הזיכרונות האלה מופיעים בחלום, זכרונות, שכרגע, נדמים כל כך שונים אחד מהשני.
החלום פשוט ממשיך. ואני חסר שליטה. הוא פונה לשם, הוא פונה לפה, עולה למעלה יורד למטה, מבקר בכל מיני זיכרונות.
זה מוזר ולא רגיל, יחסית לחלומות האחרים הנורמטיביים שלי, זה כאילו מישהו בוחן את המחשבות שלי. נכנס למוח שלי, חוקר אותו. מנסה להוציא משהו.
מנסה להוציא משהו.
להוציא מה?
לא. לא הזמן הנכון לחשוב על זה.
אני מתעורר מהחלום כמו שכל אחד היה מצפה ממישהו להתעורר משינה אחרי סיוט - שטוף זיעה קרה, מתנשף, יושב על המיטה עם רגליים ישרות קדימה, חיוור, מבוהל, כן- אתם יודעים למה אני מתכוון. אבל במקרה שלי, זה לא היה סיוט, לפחות לא סיוט גמור. אז למה אני מתנשף ככה?
או יותר נכון, אם בכלל, מי או מה נכנס לי לראש? מה הוא מנסה לקחת?
