הייייהיייי
סליחה שזה כל כך ארוך! תהנו בקריאה:)
ותגיבו את דעתכם בנוגע לדרך הכתיבה החדשה. אני יודעת שזה לא כל כך 'הארי'. אבל אף פעם לא היה ממש הארי, אז אני בונה לו מעט אישיות מזניבה.
אני יכולה גם לחלק את זה לשני פרקים, אני לא רוצה להעמיס עליכם. אשמח לדעת, מאוד מאוד, מה דעתכם בנוגע לכך.
אם לא תאהבו אז סביר להניח שארגיע את המפרשים (אתם תבינו את כוונתי מיד😂) או שפשוט לא ממש אמשיך בדרך הזאת.
משוגעת אני.
מקווה שתהנו, יפים.
נקודת מבט: הארי פוטר
זמן: הווה
אני יושב מלפני השולחן. ספסל העץ הארוך והקר צורם בי, גם מעבר לבגדיי, הוא חודר אותם, וחודר את עצמותיי, כמו כדור אקדח שפוגע בי בנקודה בגוף, מקרר אותי. 'קר מוות', זהו צמד המילים הנכון לתיאור.
אבל גופי רותח, כמו שאף פעם לא רתח. חם. מאוד חם.זיעה מצטברת על מצחי. כף ידי מטפסת אל ראשי ומוחה את טיפות הזיעה. אצבעותיי מתחפרות עמוק בשיערי השחור. הלוך ושוב. האצבע נתקעת על הצלקת. אני מעסה אותה בעדינות. עיניי נעצמות בחוזקה. אני חושב, חושב עמוק.
הזמן עובר, לא הרבה ממנו, מחשבותיי תוקפות את הראש שלי, הוא כואב, דואב, פועם חזק. אני מנסה להפסיק לחשוב, מנסה לעצור את המחשבות מלכת. אך אני נוחל כישלון. הזמן ממשיך לזוז, הוא לא עוצר. שנייה אחר שנייה, אך בראשי הן נדמות כשנה אחר שנה. שנה עוברת על חשבון של שנייה אחת בלבד, או במקרים טובים- שתי שניות.
אני חוזר למציאות בן רגע. פרופסור מקגונגל עולה לבמה ומתחילה בקריאת הרשימה של ילדי השנה הראשונה. האולם כולו משתתק.
ידיי נרפות מעט, עיניי נפתחות.
אני מסתגר בתוך עצמי ובוהה בצלחת - שעדיין לא נמצאת כאן- על השולחן. אני דרוך. מושפל ראש. קצות נעליי השחורות נוגעות לבדן ברצפה, אך הספסל מחזיק את שאר גופי ב'אוויר'. האולם הגדול.. גדול כמו תמיד, הכל רועש יותר משזכרתי, מהדהד.
אנחנו יושבים שם בשולחן של גריפינדור, ילדי השנה הראשונה מצטרפים בזה אחר זה לקצוות של אחד השולחנות, כל פעם לאחד אחר בהתאם להחלטותיה של מצנפת מדברת.
בניגוד אליי, כולם נראים מאוד נינוחים. בעצם, לא, לא כולם, אני חושב שלא כולם, אני רוצה לדעת האם דראקו גם לא רגוע, כמוני. אני רוצה להרים את ראשי ולהסתכל עליו, אך עוצר בעצמי. לא, שום מצב שאני מרים את ראשי ונותן את מבטי בו. אני משאיר את ראשי מושפל. אצבעותיי נוקשות על השולחן. אני מרגיש לא שייך. אני מנסה לצאת מהתנוחה. אך מרגיש בתחושת אי השייכות מתגברת ב"דילוגים אלגנטיים" מעצבנים....! (האווירה מתרתחת) אני לא יודע למה אני כל כך לא רגוע. אני מתחרפן מזה, כאילו- כאן ועכשיו, משתגע. אני מרגיש שכל העיניים בעולם (באולם, אני מתקן את עצמי), חודרות לתוכי. כמו מאות קרנות לייזר. ואז אני מתפוצץ. הארי-פיצוץ-פוטר.
בום.
צומת הלב כולה מופנת אליי, זה לא נעים, ואני, כרגיל, מאחר לגלות שאפילו לא חלקיק ממנה אכן מופנת אליי. כולם בעיסוקיהם האנוכיים.
השניות עוברות כמו תמיד, שנה אחר שנה, הזמן איטי כל כך אצלי בראש, ועכשיו הרמיוני מסתכלת עליי. אני שם לב לזה. אני מתיישר במושבי, בקושי, מנסה להיראות נורמלי, ומרים אליה גבות. היא מטה מעט את ראשה בשאלה. שפתיי מבטאות את המילה 'כלום', בצורה חרישית ככל יכולתי. שפתיה מבטאות: 'בטוח?'. אני מהנהן. המבט שלה חוזר למקומו הקודם, על דמבלדור, שבדיוק מסיים את נאום תחילת השנה (ועכשיו אני קולט שאפילו לא שמתי לב שפרופסור דמבלדור התחיל לנאום משהו או בכלל עלה לקדמת הבמה! שנה הופכת לשנייה שהופכת למאית של השנייה! רואים? לזמן אין חשיבות, שום חשיבות, נאדה.), ומכריז על תחילת הסעודה! אלבוס חוזר למקומו באמצע שולחן המורים. והאוכל מופיע על השולחנות, הרבה אוכל, מ-קרקרים ועד פולקעים (אני מודע לשפה העילגת) ענקיים (שרון רק היה חולם עליהם). ומפרוסות גבינה להמבורגרים 1000 גרם ע-צ-ו-מ-י-ם.
אני מסתכל על רון, רעיון לא טוב, אני מפנה את מבטי חזרה לצלחת, שעכשיו היא כן נמצאת, צלחת זהובה, רחבה, מבריקה.
ומה רון עושה? אוכל, אוכל הרבה מאוד. מגדל האוכל על צלחתו מגיע כבר לכגובהו של דובי, ואף כפליים.
אי הנוחות משתכחת כהרף עין, אני משתחרר מהאזיקים האיומים. אם מישהו היה מסתכל עליי מקודם ועכשיו (יש את הרמיוני, אך עכשיו היא נוזפת ברון. ואני לא יודע אם היא תספיק להסתכל עליי לפני שאי הנינוחות תכה בי שוב) הוא היה בוודאות חושב שאיזו רוח נכנסה בי, או שהנשמה של גופי המוצק התחלפה באחת שדוגלת באושר, ועוד דוגמאות מופרחות שכאלה (למען האמת, בהסתכלות לאחור - בכלל לא מופרחות).
אני תופס במזלגי הזהוב, ומשפד איתו עשרה פנקייקים עבים, ובכך אני מטיל אותם על צלחתי - בקול חבטה פנקייקית-אדירה. בום פנקייק-קולי (להנ"ל נמצא תיעוד ניסיון (כושל) של הארי פוטר להחלפת המילה 'אור' ב'פנקייק'). אני לוקח את בקבוק סירופ המייפל, שופך חצי מתוכנו על ערימת הפנקייקים המושחתת שלי. אני מחייך חיוך ערמומי ושובב. שיימוס קולט את מעשיי, וממהר להעיר לי על כך, "הארי!! שמן!! גמרת את כל המייפל!!! וגם את הפנקייקים! כמה אפשר לאכול?!" הוא אומר.
"לא גמרתי הכל! רק חצי מהמייפל, ו.." אני מסתכל על כמות הפנקייקים שנשארה, לא נשאר שם כלום, אך בן רגע, כאילו גמדוני הבית במטבח שמעו לצורכיו של שיימוס, גם מהמרחק בין הקומות השונות, הצלחת הגדולה מתמלאת, באורח קסם, בעשרות פנקייקים עסיסיים , אני מחייך ומצביע עליהם, "רואה??".
הוא מזעיף פנים, ואחרי כמה שניות נרגע, לוקח את כל הפנקייקים שבדיוק הופיעו, היישר אל צלחתו, הוא מחייך לפנקייקים, נדמה לי שהם מחייכים חזרה.
אני מגחך ומכניס פנקייק שלם לתוך הפה שלי. אני מרגיש במישהו שמסתכל עליי (אני ממהר לבלוע את הפנקייק, כמעט נחנק, או שלא כמעט... עכשיו אני משתעל.), אי שם בשולחן סלית'רין, שיער בלונדיני, אוי נו. אני מנסה להתעלם, אך דראקו לא מוריד את מבטו ממני. (כאן אני נרגע מהפנקייק הענק שבלעתי בשלמותו לפני חמש שניות, 7 עשיריות ו2 מאיות ספורות. ספורות על ידי.)אני קולט את ניצוץ עיניו האפורות בזווית עיניי (כן, גם מכזה מרחק). שפתיי מתהדקות זו לזו. אני מתקשח, נזכר בטעמו.. בטעם המיוחד של השפתיים של דראקו מאלפוי. טעם אלוהי, כן, אלוהי, מדהים, מושלם. השפתיים שלו- וואו, הן כל כך רכות. נזכר בתחושות שאפפו אותי כששפתיי התנגשו בשלו, ועכשיו, גם עכשיו, כששפתיי רחוקות משפתיו כעשרה מטרים ואף יותר, אני מרגיש את אותן התחושות (לא אמיתיות, אך מפתות, יותר מדי מפתות) - את המגע של שפתיו על שפתיי, על עורי.. מגע ידו על גופי. כתפו מתחכחת בכתפי. וכאן? כאן אני כבר ממציא סיפורים. אני מצטמרר מתענוג מבויים, אך משאיר את המחשבות מתחת לשכבת העור הדקה שלי, קובר אותן עמוק, שאף אחד לא יראה. ובלהט הרגע אני מרים את ראשי, עיניי הירוקות פוגשות בעיניו האפורות, אוי, כמה טיפש אני. אני לא הולך לצאת מזה. אי אפשר להתחמק כל-כך מהר ממבטו של מאלפוי. הוא מחייך אליי. אני תוקע בו מבט מאולתר- מעוצבן. נראלי שהוא צוחק. אני מזעיף פנים. הוא מחייך את החיוך שלו. אני מגלגל עיניים. אני רוצה להביט במשהו אחר, אני לא מצליח, עיניי מתמגנטות אליו, אני נאנח. שיערות בלונדיניות גולשות אל פניו, הוא מזיז אותן לאחור, אני מתאהב, שוקע בים מטאפורי של דראקואים ולבבות. חיוך דפוק רנדומלי נאבק להתגשם בפניי, וברגע נורא אחד הוא משתלט עליי, איזה בוגדני! (כאן אני מתגרש מהחיוך אך הוא מסרב לחתום על טופס הגירושין. אני לא זוכר מתי התחתנתי עם החיוך המטופש, הרי דראקו הוא זה שאמור להיות בעלי, ובעלי אמור להיות נאה, כמו דראקו מאלפוי!) למזלי דראקו לא היה עד למאורע, הוא חזר אל עיסוקיו (ניצוץ אושר פנימי מתגלה בתוכי). אני מצליח לתלוש את מבטי ממאלפוי, ומניח אותו על הצלחת, החיוך הטיפשי עדיין על פניי, ממש דבוק אליהן, נואשות מסרב לעזוב, נדמה למתאבק סומו שלא רוצה להתגרש מאישתו הסופגניה (אני מתכוון במלוא מובן המילה לסופגנייה אמיתית וקיומית לחלוטין)... אני מתחנן בפניו לחתום על הטופס, בעודי חושב על כמה שאני נראה סתום. ועכשיו עוד יותר סתום, כשהמבט הרציני על פניי, מאוד רציני, תקוע בפנקייקים שוחים במייפל באמצע חדר אוכל ענק בבית ספר לקוסמים ולמכשפות. התקרה המכושפת של האולם הגדול לא מועילה כלל לסיטואציית החיוך-סקסואלית שהופכת לפנקייק-סקסואלית.
* הבנה והשלמה עצמית מאוחרת של מה שכרגע הרגע *
לא התכוונתי לזה! רגע! לא! אני מאוהב בדראקו מאלפוי! דראקוווו אני מאוהב בדראקו.... מאלפוי שלי. מתוק.
אז כן, התגרשתי מהחיוך בהצלחה!
עכשיו שימצא לו פנים אחרות להתעלק עליהן.
אני מדמיין את החיוך על דראקו.. מטלפן לחיוך ואומר לו ללכת ולהתעלק על דראקו. זה יראה מדהים. זה חלום! כמה חמודים הם יראו ביחד.
ומאוחר יותר אני קולט שאמרתי לו להתחתן עם אהוב ליבי.
וברגעים אלו אני מתכנן לרצוח את החיוך, או להזמין רוצח שכיר, כי אני הולך בדרך הישר. אני לא אנוכי, רק דואג שהמצפון שלי יהיה נקי!!! ושדראקו יתחתן איתי!
סטגדיש, אני מומחה בשירת חרוזים.
הכל בסדר איתי. הכל טוב. רק קצת השתגעתי. השתגעתי... מהמבט של מאלפוי.
ואני כל כך כל כך אוהב אותו. אני לא יכול לתאר כמה אני אוהב אותו. אני רוצה אותו, רק אותו. משתדל לעמוד בפיתוי.. כנראה.. עד סוף השנה? עד סוף הלימודים? איך אוכל? איך אוכל לשרוד ככה? אני חייב לתכנן מפגשים קטנים, פה, ושם.
הרי מה הבטחנו אחד לשני?
לשמור על פרופיל נמוך. אני מזכיר לעצמי. לעשות קצת הצגות, שיחשבו שאנחנו עדיין היריבים המושבעים של בית ספר. ולהתנהג... כרגיל?
