"המבחן מחר הארי, אתה מוכן להזיז את התחת שלך ולהתחיל לעבוד?"
"אני מוכן, הרמיוני. כשנקבל את התוצאות, את תראי. אני אקבל יותר ממך."
"אוקיי. בסדר. אז... מה הוא איזור המחייה של הברוטאקלים?"
"ברוט-מה?"
"אתה עדיין תקבל יותר ממני?"
"עם כל ההערכה שלי אלייך, כן. בהחלט. עכשיו שקט, אני עייף."
"ישנת כמעט כל השבוע האחרון, ובזמן הזה הפסדת 20 שעות לימוד, ארוחה אחת בכל יום, ואתה עייף?"
"רואה? לא אכלתי מספיק! אני עייף."
"וואו, הארי. איפה ההיגיון שלך?"
"אני לא חושב שהיה לי כזה. אי פעם."
"זה לא נכון, הארי."
וכאן אני די בטוח שהתחלתי לנחור. כן, השלמתי עם העובדה שאני נוחר. ותעתועי החלומות חטפו אותי מהעולם היציב (יחסית). משהו בי קיווה שהרמיוני תרביץ לי ותחזיר אותי להכרה, ואל הלמידה. אבל כבר צללתי עמוק, הרמיוני מרביצה חזק, חוויתי זאת על בשרי, אבל שום דבר לא יכול למשות אותי מהשינה שכלאה אותי באותם הרגעים.
החלל התמלא באור.
הסתנוורתי לכמה שניות. או מילי-שניות אם חלום נמשך 3 שניות בממוצע (הרמיוני הרצתה לי על זה), או אולי דקות ושנים או תקופה שלא ניתן להגדיר, חלומות של קוסמים זה דבר משונה.
ואז עיניי הסתגלו לאור הבוהק, והנה הוא, עומד מלפניי, ראשו מכוסה במסכת גרב. זיהיתי את עיני העשן שלו מבעד לשני חורים שנגזרו ברשלנות. אני מעריך שחורים אלו נגזרו עם מספריים זולות במיוחד, כי חוטים סוררים קצרים משתרכים מהחתכים מהבד העבה.
אני שם לב לגוף שלו. הוא גדל. פחות רזה משהיה. דראקו טיפל בעצמו. זה גורם לי לחייך.
מסכת הגרב השחורה מסתירה את שיערו הכסוף, אני כל כך רוצה למשוך אותה מעליו. ובהחלט הייתי מושך, אבל בבהלת הרגע אני שם לב שאינני יכול לזוז. וכל מה שמפריע לי זה כמה אני רוצה לראות את השיער שלו ולהעביר את ידי בשערו, אך אינני יכול.
כל מה שאני יכול לעשות ברגע זה, זה לצפות, ולחשוב.
אז אני צופה, וחושב.
רק מלהסתכל עליו, השנאה שלי אליו כבר נשכחת, וכן גם התקרית עם פנסי במסדרון. דראקו היה עכשיו הבנאדם שאני אוהב- ידעתי זאת, על אף שזה רק חלום, ועל אף שעד כה בחלום הוא לא עשה דבר שיגרום לי להכיר בו כאדם האהוב עליי, אבל חשתי זאת, בעיניו, בעמידתו, בהרגשות האפופות שהוא שידר לעברי. אך זה לא אומר שהוא אותו הבנאדם שאני אוהב גם במציאות. אבל הנחתי לעצמי להנות מהנוכחות של הבנאדם שאני באמת אוהב, ברגע זה. גם אם זה לא אמיתי.
כל אחת מידיו החמימות תופסות בעדינות מירבית את מפרקי ידיי החשופים. והוא מוליך אותי בחדר הלבן שאנחנו נמצאים בו, ללא קירות, ללא רצפה, ללא תקרה, וללא דלת. חדר אינסופי שאי אפשר להיחלץ ממנו.
אני חושב שעדיין אין לי שליטה ברגליי, הן פשוט עוקבות אחריו, צעד אחר צעד, הוא הולך אחורנית, ואני שוקע לנצח בעיניו האפורות. בור ללא תחתית. ואין מי שיציל אותי. נופל ונופל אל תוך צמר גפן אפור ומתוק מאין שיעור. שום דרך לצאת החוצה, לא עכשיו. לא אף פעם.
ואני הולך אחריו לנצח נצחים. הוא לא מרפה. ואני לא אתן לו להרפות. אחרת אני אאבד לתמיד. והוא העוגן היחיד שלי, והוא כאן, אני לא אתן לו ללכת, לא אתן לי ללכת, כי אני רואה זאת בעיניו- גם אני העוגן שלו. אנחנו נועדנו אחד לשני.
והוא מוביל אותי, או שאני מוביל אותו.
ואולי המטרה היא לחטוף אותי, כובע הגרב נותר בגדר תעלומה.
ולבסוף אני רואה משהו במרחק. פסנתר כנף, לבן, כמעט מתמזג עם הרקע. אני חושב שמעולם לא ראיתי לבן כה טהור. הפסנתר הזה, הוא יותר לבן מהחדר האינסופי המסנוור, כאילו כל שמץ של צל נטש את הפסנתר, ורק הטוהר והשמחה נותרו, שום זיכרון לאפלה.
ולבסוף אנחנו מגיעים אליו. הוא ענקי.
מלפני הקלידים ניצב ספסל מרופד, קטן, אך כזה שיכולים לשבת בו שניים. רציתי להגיד לו שאני לא יודע לנגן. אבל לא טרחתי לבדוק אם מיתרי הקול שלי בכלל עובדים ברגע זה. ליבי המופשט בחלום פעם מהר מדי, קרבתו שיתקה אותי. אני המאוהב השתלט עליי.
והוא מושיב אותי על הספסל, לא מנתק את מגענו, ומתיישב לצידי, צמוד צמוד, וצמרמורת מהירה מטפסת מרגלי דרך גבי ואל מוחי וכל גופי מחושמל מקרבתו של האדם הזה.
על הקלידים מונחת מסכת גרב אדומה, בבירור נגזרה בדייקנות רבה מזאת של דראקו.
והוא שולח את ידו אל עבר המסכה, ומערסל אותה בידיו. הוא מסתכל בעיניי ומושיט לי אותה. ומילותיו הראשונות לחלום הזה יוצאות כמו מפיו של מלאך, "קח, תחבוש את זה".
"בשביל מה?" מילותיי הראשונות גולשות מפי ברעד.
"כדי שהם לא ידעו מי אתה."
"הם? מי אלה הם?"
"שים את זה."
אז שמתי את המסכה על ראשי ועל פניי. חורים לעיניים, שדה ראייה מצומצם. המסכה לא גירדה. מה שלא היה הגיוני לדעתי, אבל זה היה רק חלום, מעבר לדמיון ולמציאות ולכל רגש.
ובזאת הוא לוקח את ידיי ומניח אותן על הקלידים בביטחון, מוביל אותי בקצב מנגינה מוכרת יותר מהכל, שמעולם לא שמעתי. מנגינה בטוחה וחמה, עם עליות ומורדות עד אינסוף, ובכל זאת כל כך אוהבת. לפעמים מנגינה מגדירה בנאדם, וזה היה האדם האהוב עליי.
המנגינה נגמרה, השאירה תווים מהדהדים אחרונים בחלל.
"מי אלה הם?" אני מוצא את עצמי שואל שוב, כשהתו האחרון מתנדף לו.
"תסתכל", הוא מנחה עם ראשו קדימה, מעבר לפסנתר. אני מסב את ראשי ממנו, מסתכל מלפנינו. בהתחלה לא הבנתי, ראיתי רק את הלובן המסנוור של החדר הלא נגמר הזה.
וההתחלה הזו נותרה התחלה, כי עיניי נפתחו ואני נגרר בכוח חזרה אל המציאות המתועבת. אל הבעיות ואל השקרים. ואל הדראקו האמיתי.
ניסיתי להירדם שוב, לקחת את הסוף שנלקח ממני לפני שהגיע אליי. אבל מאז החלום הזה, לא מצאתי את עצמי בחדר האינסופי, למשך הרבה מאוד זמן. והשאלה נותרה במוחי, נשאלת ונשאלת, שוב ושוב, מי אלה הם?
בפרק הזה, לקחתי השראה משיר מסויים, ומהקליפ שלו. מוזמנים לנסות לנחש איזה שיר:) ^-^
מקווה שנהנתם מהפרק❤️❤️❤️
