היום עבר לאט.
אני זוכר את שיעורי המתמטיקה בכיתה ד' בבית הספר למוגלגים - היום הזה עבר יותר לאט משיעור המתמטיקה הכי איטי שנכחתי בו.
דראקו התעלם ממני לחלוטין... וזה היה הדדי.
פנסי התרוצצה סביב דראקו כל היום, היא לא עזבה אותו לרגע. והוא כלל לא מיהר לנפנף אותה.
זה היה במסדרון אחרי השיעור האחרון, הוא הניח את ידו לאורך הכתפיים שלה. והוא חייך אליה.
היא הצמידה אותו לקיר, ידיה לוחצות בחוזקה את ידיו אל קיר הלבנים. היא ציחקקה. הוא ציחקק. והיא נתנה לו נשיקה, כל כך קרוב לשפתיו, אך עדיין לא. ואז היא רצה משם, תיקה מתנדנד על צידה.
עברתי ליד דראקו, והעברתי בו מבט חטוף, הוא שם לב אליי. "מה אתה רוצה, פוטר? מקנא? גם אתה רוצה לנשק אותי? מואה מואה מואה!" הוא התקרב אליי בתיגר.
הייתי יכול להישבע שקהל עצום של תלמידים נקרעים מצחוק מאחוריי, עד דמעות. אבל אלו היו רק קראב וגויל שהופיעו משום מקום. ואחרי זה איתם עוד כמה תלמידים. והם צחקו. הם צחקו כל כך חזק. ראשי הידהד.
רציתי להתעלם, רציתי לחשוב שהוא רק משחק את ההצגה המגוחכת שלו, שאני בטמטומי הצעתי שנשחק. אבל זה היה קשה. וגם לא יכולתי לשאת את המחשבה שהוא משחק בבנות, במיוחד כשהוא מאוהב (גם את זה קשה לומר עכשיו) במישהו אחר. בקצב הזה הוא עוד ישבור להן את הלב, ועל הדרך הוא ירסק גם את שלי.
למה הוא חייב לעשות את זה בצורה כל כך שגויה? למה הוא חייב לעשות הכל בצורה כל כך שגויה? למה אני צריך להתמודד עם התינוק המגודל שבו?
אז באותו רגע, ידי התעוררה לחיים, ונתתי לו סטירה.
סטירה, לא פשוטה, לא קלה, לא מלטפת.
סטירה מהדהדת. את הסטירה של החיים שלו, בזה אני בטוח. ירד לו דם. הוא היה שרוע על הרצפה.
וכולם ראו את זה.
ואני עזבתי. הסתלקתי משם, לקחתי את רגליי והנחתי להן לנשוא אותי, הלאה. הלאה. הלאה.
והדמעות, הן זלגו כמו נהר על לחיי, מרטיבות את המדים שלי עד לשד עצמותיי.
ורצתי, רצתי, רצתי, רצתי.
רצתי מהתלמידים הצוחקים.
רצתי מדראקו.
רצתי ממני.
