הם נותרו במוחי. להרבה מאוד זמן. אבל לא ידעתי מי אלה הם. ובכל זאת, הם היו התעסוקה העיקרית שלי. לא היתה דקה שהם לא עלו במחשבותיי. ועדיין, לא היה לי מושג מי אלה. לא בוודאות, לפחות.
כמו כן גם דראקו סירב לעזוב את מוחי.
וראשי קדח על התוכנית שניסיתי להרכיב, חלק אחר חלק. תוכנית שקיוויתי שיש לה תכלית.
למרות שלא ידעתי מי הם, היתה להם משמעות בשבילי. קצת מוזר, לא? הם משפיעים עליי.
וכרגע אני דבק ברעיון שאפילו דראקו לא ידע מי הם. אולי הם הכל. אולי הם כלום - הרי זה היה רק חלום.
לא חלמתי דבר מאז אותו החלום, מה שמאוד מוזר בשבילי. זה מרגיש עכשיו כמו מערכת חלומות ריקה שמחכה שאפעל לפי החלום הקודם.
אז עבדתי על המסקנות שלי מהחלום במשך חודשים. בהתחלה חשבתי שאולי אם אלמד פסנתר אני אקבל את התשובות לשאלות שלי. אז למדתי, זה לא היה פשוט, ובהחלט מאוד אינטנסיבי. התגנבתי לחדר המוזיקה בכל רגע שהיתה לי האפשרות, וכמובן כשהחדר היה ריק, לא רציתי שיתפזרו עליי שמועות ללא הצורך, רציתי לעשות זאת בשקט. מסתבר שחדר המוזיקה מחולק לכמה חלקים, העיקריים- חלק לכלי נגינה קסומים וחלק לכלים של מוגלגים. מיד ידעתי - אני אנגן בפסנתר מוגלגי, הכי פשוט שאמצא.
זה היה חלק אחד בתוכנית - החלק השני- איך אלמד, ממה אלמד. בשביל זה הלכתי לספרייה. בואו נגיד את זה ככה - זה לא פשוט למצוא ספר למידה לנגינה בפסנתר מוגלגי, בספרייה של עולם הקוסמים ומכשפות. חרשתי את הספרייה במשך ימים שלמים ועדיין לא מצאתי את מבוקשי. הגעתי מ-"לומדים לנגן!" ל-"יכולות הצפרדע". חיפשתי בכל פינה ובכל חור. הספרנית אמרה לי לוותר כבר מההתחלה, אבל התעקשתי, התעקשתי שהיא לא מכירה כל מילה וכל פרק בכמות העצומה של הספרים בספריה. ולבסוף, אחרי ימים מתישים של חיפוש, מצאתי את הספר לו אני חפץ, במקום הכי לא צפוי - העגלה של ספרים שלא הוחזרו למקום. אני יודע שהספרנית דואגת שיסודרו במקום (בעזרת קצת קסם) כל יום, אז אני מבין שמישהו החזיר את הספר ממש לא מזמן. זה ספר רב מלל, שלא עוסק כולו בלימוד פסנתר, ובהחלט לא נושא שם שדרכו אני אמור להבין שהוא בעצם ספר לימוד של כלי נגינה מוגלגים, ואני מצטט את השם - "לגדל צנונית". מעניין אותי מי השאיל את הספר ולאיזו תועלת, אבל אני מוציא את זה מראשי כמעט מיד, אסור לי לבזבז עוד זמן.
חטפתי את הספר מהעגלה ומיהרתי לספרנית, היא רשמה שאני משאיל אותו, ושאלה, "אז זה הספר? ללימוד פסנתר?"
"אכן כן" אני עונה.
"מי הדפוק שקורא לספר ללימוד נגינה בשם הזה, "לגדל צנונית". נו באמת. מצטערת שלא יכולתי לעזור לך, ילדון".
"תודה רבה, מאדאם פינס."
אני יוצא בריצה מהספריה, מוציא מהכיס את מערכת השעות של חדר המוזיקה- מתי הוא פנוי ומתי לא. השעה שבע ורבע בערב, ויש שם כעת חזרה של המקהלה (בשעה כזאת, נו באמת!?). אני מחליט לחזור לחדר המועדון, לסיים בצ'יק את שיעורי הבית שלי למחר, וללכת לחדר המוזיקה בדיוק כשהחזרה של המקהלה תסתיים.
אני מתיישב על כורסא ליד האח הבוערת, ושיעורי הבית בידי. זה לא נוח להשתמש ככה בעט נוצה ודיו, אבל אני עושה זאת, כי השולחנות מלאים בתלמידי שנה שביעית שמתכוננים לבחינות הכשיפומטרי הקרבות.
הרמיוני שיושבת בספה הסמוכה, לא מפסיקה לשאול למה אני ביליתי את כל זמני הפנוי בספריה בימים האחרונים, וברגע שהיא שואלת את זה בפעם הארבעים ושבע בלי שאענה לה, היא עולה לי עד מעל הראש, ואני אומר "כאילו שאת לא מבלה שלושה רבעים מחייך בספריה. זה לא ביג דיל שביליתי שם כמה ימים ברצף בקדחתנות. בכל מקרה, אני לא אחזור לשם בזמן הקרוב."
"ברור שלא איכפת לי שאתה שם, אבל לאיזו מטרה? אני לא זוכרת מתי היית שם יותר משעה ברצף מאז משימות הטורניר המשולש בשנה הרביעית. המטרה שלשמה אתה שם בימים האחרונים בטח ממש חשובה."
כמה שניות זעומות עוברות לפני שהמילים יוצאות מפי כמעט בצעקה, "זה לא עניינך, בסדר? תפסיקי לדחוף את האף החטטן שלך לכל מקום". תשומת הלב של האנשים הקרובים אלינו מיד מופנת אליי ואל הרמיוני. היא מנמיכה את ראשה, אני חושב שהיא נעלבה, ואני מיד מצטער על ההתנהגות הארסית שלי, אבל אני לא נותן לזה להסיט אותי מהמטרה הגדולה שלי זה חודשים, אפילו לא מעט.
