"היי דראקו".
קימוט מצח מצידו.
לא דיברנו כבר ארבעה חודשים.
זאת אומרת, הוא פנה אליי. בערך פעמיים ביום, אף פעם לא השבתי. ובשאר הזמן הוא צפה בי ממרחק. מהשולחן של סלית'רין. מהחלונות הגבוהים של המסדרון, מסתכל עליי בשקט, הולך על המדשאות לביתן של האגריד, או נח על הדשא הקצוץ והקר עם הרמיוני ורון. ובאימוני הקווידיץ'. לא מניח את עיניו ממני. כמו מגנט.
ועכשיו אני מדבר אליו.
כי כבר ארבעה חודשים אני מרגיש ריק מבפנים. ארבעה חודשים שנמנעתי מעיניו האפורות והמתוקות. ורק בגלל הכעס שגאה בי. הכעס שעיוור אותי. כעס טיפשי על הצגה מטופשת שלו עם פנסי.
אבל אני משאיר את זה מאחוריי. אני לא יודע למה אני משאיר את זה מאחוריי, בתוכי זה עדיין מציק לי, אני מרחם עליה קצת, הוא עדיין משחק איתה, והיא נראית מאוהבת. אבל אני משאיר את זה מאחוריי. כי אני מתגעגע.
געגועים ל...
עיניים.
קול.
מגע.
ההרגשה שעולה בי כשאני איתו. כאילו העולם שייך לי ולו. כאילו מצאתי את המטרה שלי. הרגשה שקטה ובטוחה.
אני שוקק להרגיש יציב שוב. בלעדיו אני מתפורר לחתיכות. ואני בטוח שגם לו קשה בלעדיי.
או לפחות זה מה שחשבתי. עד היום.
"אני צריך אותך." אני אומר, לא חוסך מילה.
אנחנו על שפת יובל קטן, קילומטר מהאגם הגדול.
מוקדם יותר היום שלחתי לו הודעת אש, מבקש ממנו להיות כאן בשעה שש, לפני ארוחת הערב.
עכשיו רבע לשש. כשהגעתי הוא כבר היה כאן.
"דראקו, אני צריך אותך." אני חוזר על דבריי, כי הוא לא משיב. הבעתו ריקה.
הוא ממצמץ ובוהה בי, בעיניו חמלה וכאב.
לרגע אני לא מבין מה קורה. "משהו קרה?" אני שואל.
הוא קורס מרגליו. יפחות מוצאות את דרכן בקושי אל מחוץ לפיו.
אני המום לרגע ואז מתכופף אליו ובעדינות שם את אצבעותיי על גבו הרועד.
"אני מצטער" הוא מייבב.
"ששש.." אני לוחש ומלטף את גבו וזה מזרים צמרמורת בתוכי.
"אני מצטער שניסיתי לדבר איתך כל יום. אני יודע שלא רצית לדבר," הוא אומר.
"מה? זה לא אשמתך. הייתי צריך לתת לך לדבר. וחוץ מזה, אני רוצה עכשיו... לדבר."
"לא, הארי. יש לי משהו להגיד לך. כבר כמה חודשים. הייתי צריך להגיד לך ברגע שידעתי." ועכשיו הוא מתיישב, ועומד. ועיניו פחד וחשש.
"למה אתה מתכוון?"
עוד יפחה מפיו. "אני מצטער."
"אל תדאג. הכל בסדר. אני אוהב אותך ואני מצטער שלא אמרתי את זה קודם. מה שזה לא יהיה, אתה יכול לספר לי."
ועכשיו הוא לא יכול להסתכל עליי אפילו. אני אמרתי לו שאני אוהב אותו ועיניו פשוט נבלו.
"אוהב אותי? אוי הארי."
"אני אוהב אותך דראקו. תבין את זה. אתה אדם מיוחד וכשאנחנו ביחד אני מרגיש שאנחנו בלתי מנוצחים. שאנחנו הכל. אני מרגיש אמיתי. אני מרגיש. פשוט מרגיש דברים שהם כל כך נכונים. יותר נכונים מעובדות."
ועיניו חלולות עכשיו, "תפסיק. תפסיק!" הוא צועק.
"אני אוהב אותך!" אני גם צועק עכשיו.
"הארי, לא".
"הארי כן."
צחקוק כואב נפלט מפיו ובזה אני יודע שהוא אוהב אותי בחזרה.
"תפסיק, " הוא רציני עכשיו. אני לא מבין. "תן לי להסביר לך. מה שרציתי לומר..." קולו שוב נשבר.
"אתה לא צריך להסביר שום דבר."
"אני כן."
והמילים הבאות שיוצאות מפיו מנקזות את כל האוויר מהריאות שלי. לנצח. בהתחלה אני חושב שהוא משקר. אני מבקש ממנו לחזור על המילים, פעם שנייה, פעם שלישית, ואחרי זה הוא לא מוכן לחזור יותר. אז אני חוזר עליהן בראשי בעצמי, עשרות פעמים, מאות פעמים, והמילים מתעוותות וכבר מאבדות משמעות ואני חושב שהכל בסדר כי למילים אין משמעות, והאוויר מתחיל לחזור והראייה שלי מתבררת, אבל אני רואה אותו מולי, כולו מצטער. מצטער. מצטער. והמילים הללו צוברות משמעות ברגע הרסני אחד, מרביצות לי מבפנים וקורעות את הלב שלי לחתיכות ושורפות אותי חי וחובטות אותי לתוך המציאות המתועבת. כל חיי מאבדים משמעות בשלוש מילים.
"אני מאוהב בפנסי".
אני לא יציב יותר
אני נופל
לתוך
כלום
ושום דבר.
