דראקו הסתכל על הארי. הארי הסתכל עליו בחזרה. הארי חשש שלופין יגלה את סודם, אך באותה מידה היה שמח לשתף את הסוד עם מישהו קרוב, כמו פרופסור לופין.
"אמ.." מילמל הארי, הוא הסתכל על דראקו כשואל אם הוא יכול לספר ללופין את סודם. דראקו חשב כמה שניות, ובסוף התחיל הוא לספר "אני.. אנחנו.." גימגם.
"אנחנו.. ביחד, כזה, כן" השלים אותו הארי, בוחר את המשפט הזה מכל המבחר שעמד לפניו (שאגב, המשפטים השפויים במבחר הזה- שאפו לאפס).
"הו.." מלמל לופין.
"אני מצטער" אמר הארי בהיסח דעת וניסה להרים את דראקו מהרצפה "עדיף שנלך".
"לא" קטע אותו רמוס "אני מצטער, לא הייתי צריך לעשות את זה, אני אעזור לכם" אמר ועזר להארי להקים את דראקו, ודראקו אמר, "זה בסדר, אני יכול לבד" וקם מהרצפה לבדו, "בואו, נכנס לבקתה" אמר.
"אני חושב שכדאי שאני אלך" אמר רמוס בבילבול והסתובב.
"חכה! פרופסור!" אמר הארי, רמוס הסתובב "כן, הארי?".
"אתה יכול בבקשה לא לספר לאף אחד.. עליי ועל דראקו?"
"כן, ברור" ענה לו.
"אהה ו.. יש מצב אתה מחזיר אותי לבית של הדודים שלי?" שאל הארי.
"כ-כן" השיב.
"חכה, הארי, אתה בטוח שאתה לא רוצה להישאר עוד קצת?" שאל דראקו בחשש
"הייתי שמח, אבל.. מוטב שאחזור כבר" אמר הארי.
דראקו הנהן.
"קדימה, הארי, בוא, נלך" אמר רמוס להארי והושיט לו את ידו.
הארי החל לפסוע לעבר רמוס, והסתכל לאחור לדראקו, "להתראות" אמר הארי, "חכה" אמר דראקו ורץ לעבר הארי, ועמד מולו, תפס בעדינות בפניו של הארי ונישק אותו נשיקה קטנה שנעצרה כמה שניות אחר כך כשהארי התנתק ממנו "אני אוהב אותך" לחש וחיבק אותו, ואז נפרד ממנו והלך לעבר רמוס, שהסתכל עליהם. "ביי, הארי" אמר דראקו, "נתראה" אמר הארי. הארי הניח את ידו על זו של רמוס והם נעלמו בקול נפץ.
רמוס והארי עמדו בכניסה לדרך פריווט.
"אתה באמת אוהב אותו, הארי, נכון?" שאל רמוס.
"כן. באמת" אמר הארי, "תודה, רמוס" הוסיף וחיבק אותו.
רמוס הופתע מעט וחיבק את הארי בחזרה, מלטף את גבו בחום.
"הכל בסדר?" שאל אותו רמוס.
"כ-כ-כן.. אני פשוט לא יודע.. מה לעשות.. אני אוהב אותו." אמר הארי, חנוק מהדמעות שפתאום עטפו אותו.
"היי.. הכל טוב.. אתה אוהב אותו, וזה מה שחשוב, הכל יהיה בסדר."
"אף אחד לא יקבל אותנו.. אותי.. זה הכל.. פשוט, מוזר." מלמל הארי.
"היי! אני מקבל אתכם!" אמר רמוס "ואני בטוח, שאולי זה יהיה קשה, אבל מי שחשוב לך יבין; רון, הרמיוני.. ומי שלא, לא חבר אמיתי ולא ראוי לך כחבר. הם יבינו אתכם, זה יהיה קשה, אבל תילחם על זה, כמו כל דבר אחר שאתה נלחם עליו, אתה גיבור, הארי" אמר רמוס וחיבק את הארי חזק.
"אני לא גיבור!"
"אתה ועוד איך גיבור"
"תודה לך, רמוס"
"נתראה בקרוב, הארי, עכשיו כדאי שתחזור לדודים שלך" אמר.
"מקווה" אמר הארי.
רמוס הנהן וחיוך עקום עלה על פניו.
הארי התנתק ממנו, והחל לפסוע לעבר בית דודיו בחוסר רצון, לפני שנכנס דרך הדלת של הבית בסוף הרחוב, הוא סובב את מבטו, איתר את רמוס ונופף לו לשלום. "להתראות" אמר רמוס, בקול שהארי לא שמע, נופף לו בחזרה, והתעתק משם.
הארי נעלם מאחורי דלת העץ החומה, ונכנס לביתם של הדרסלים.
הארי רץ לעבר הקיר החוצץ בין רציפים 9 ל-10 בתחנת הרכבת "קינגס קרוס", עבר אותו במעשה הקסם המוכר, והגיע לרציף תשע ושלושה רבעים להוגוורטס. רכבת ה- "הוגוורטס אקספרס" האדומה שהתפרסה לאורך של כמה עשרות מטרים על מסילת הרכבת החלודה, הוציאה את הקולות הרגילים של ה"טו-טו" שסימנו להארי שהוא מאחר. הוא העלה את הציוד שלו לרכבת, עלה ברגע האחרון, והרכבת החלה לנוע. הוא ראה את גברת ואדון וויזלי ונופף להם לשלום.
~
שלושה מקומות שונים וקפיצה ענקית בזמנים. יאייי:)
תזכורת: עכשיו מתחילה השנה השישית של הארי
