Sister Of - אחות של

פרק 15

נקודת מבט אודל:

המקום היה חשוך , ולא היה אפילו ניצוץ אחד בשביל לדעת שאנחנו תחת כיפת השמיים, וזה מה שהפחיד אותי יותר מכל.

הראש שלי היה בנוי מאוד מדיוק, כל פעם שהייתי נכנסת לסיטואציה שהייתי רוצה כל כך לצאת ממנה הראש שלי היה מתחיל לחשוב, ולחשוב מהר, הראש שלי היה חושב כל הזמן, אפילו בזמן השינה על היום של מחר.

הייתי עכשיו במצב של מחשבה מופרזת, מחשבה של אי ידיעה... עד שנשמעו קולות מהחדר הסמוך, קולות של גברים, גברים מפחידים, הקולות היו עמוקים עד אי אפשרות הבנת המילים היוצאות מהן.

גופי החל לרעוד עם כל צליל שהיה נשמע לאוזניי, הפחד השטלת עליי במהרה ולפני נגלה פניו , פניו של הבן אדם שאני שונאת מכל , פניו של עידו.

עייני הראו את אותו המבט המוזר שהיה להן כל פעם שראיתי אותו מחדש.
מבט לא מובן ,מלא ברגשות לא מובנים.
״עידו, מה קרה? מה אתה עושה?״ קולי היה לחוץ ומלא אימה ,השגעונות של עידו זה לא משהו חדש בשבילי ,זה יותר מידי מפחיד אותי.

הוא לא דיבר ,רק הנשימות הכואבות שלי נשמעו באוויר ומבטו המסתכל על פניי המזיעות מפחד ״תענה לי״ צעקתי בשביל שיענה, אך הוא לא ענה, הוא רק בכן את פניי, מבטו היה מוזר, יותר מהרגיל. היה בו דבר שלא ראיתי לפני. ולא אהבתי לראות אותו עכשיו .

״למה את בשעה כזאת לבד ברחובות?!״ צעקתו נשמעה בכל החלל ,נכנסה אל תוך אוזניי והרעידה את כל גופי, לא עניתי ,נשארתי ללא מילים ״מה את עושה בשעות כאלה?! עם מי את מסתובבת?!״ הוא צעק אל פניי, ללא כל רחמים פוגע בי עם נשק המילים שלו.

לא עניתי ,המילים לא יצאו ממני, הן היו קפואות בתוך ליבי והדמעות איימו לרדת בכל רגע.
אך לעידו לא הייתה סבלנות, הוא אף פעם לא היה התיפוס של לחכות עד שיגיע מה שאתה רוצה, אם הוא רצה משהוא הוא רצה את זה עכשיו, ואם זה עכשיו זה אומר לעשות הכל אבל הכל עד שהיה מקבל את זה.

עידו התקדם אליי צעד אחר צעד, הצעדים שלו היו כבדים, היו רועשים על פני השקט שהיה במקום.
עם כל צעד שלו רעידות גופי גברו. הוא החזיק בפניי בכל כוחו ,ואני הייתי בטוחה שיום למחרת הולך להיות לי כבר סימנים אדומים וכחולים על כל מקום שאצבעותיו היו עליו.

עייניו התמקדו בעייני, ואז הוא פצח את פיו בקול שלא אוכל לשכוח לעולם ״כמה שניסיתי לא לחשוב על האפשרות הזאת שאני צודק שאת באמת לא מי שכולם חושבים שאת, אבל משהו בי אמר לי שאסור לי לשכוח ממה שאני חושב כל כך מהר״ הוא צעק והחטיף לפניי, הייתי מזועזעת, לא האמנתי שזה מה שהוא יעשה.

הלחי שרפה לי, הרגשתי את עצמות לחיי כואבות כל כך כאילו והזיז לי אותן מהמקום. הדמעות ירדו מעצמן, ירדו באיטיות מייסרת,
עייני הסתכלו אל עייניו, הן היו מלאות ברחמים, אך רק עיניו היו כך, כי שאר גופו רק שנאה יותר ויותר. ואני לא עשיתי כלום, לא נלחמת. הבהלה הייתה הורגת אותי, לא המכות.