Sister Of - אחות של

פרק 21

נקודת מבט כללית:

הלילה עבר בחוסר שינה של שני האנשים, שני האנשים שאיבדו זה את זה בתוך האופל של השקר, האופל של האי ידיעה, המחשבות לקחו את שניהם לתוך עולם חשוך מלא ברוע, העולם של הבדידות והאכזבה.

שניהם רצו כל כך להיות אחד עם השני, שניהם היו זקוקים אחד לשני אך שניהם לא יכלו להיות אחד עם השני.

אודל שכבה על מזרונה הגבוה בחדרה, הסתכלה על המנורה שתלויה על תקרת חדרה והדמעות נזלו להן בדיוק בשעות הקטנות של הלילה, מתי שכולם ישנים והירח שומר מלמעלה, היא בכתה, דיברה אל הכוכבים שהיו היחידים לנחם אותה בשעה זאת.

היא חיבקה את הכרית הפרוותית שלה כמה שהיא רק יכלה , בידיעה שזה המרב שהיא יכולה לקבל ברגעים אלה, הכאב שהרגישה היה עצום, הפגיעה הייתה ענקית.

הבכי של אודל היה שקט ,הנפש שלה סבלה, הנפש שחשבה שפגשה את האחד שבאמת יבין, יבין איך זה להיות מי שהיא, אבל הכל היה טעות, טעות שהיא בוכה בגללה ברגעים אלה, טעות שקרעה את ליבה למיליון חתיכות קטנות שלא בטוח שמישהו יצליח לחבר אותן שוב.

לעומת הבכי של אודל היה את הכעס של אביאור, באותן השעות אביאור היה במיטתו, שוכב על גבו ומסתכל על נקודה מסויימת בקיר שהיה מולו, זה נתן לו לחשוב.

הוא האשים את עצמו, הוא כעס על עצמו כל כך, הוא איבד אותה, ההרגשה שהייתה עכשיו בליבו של אביאור הייתה כל כך כואבת, כי הוא יודע שהוא לא יכול לתקן שום דבר, הוא לא יכול יותר לשמוע את קולה העדין של אודל, לראות את החיוך השובה שלה ואת הדברים החכמים שהייתה מספרת ממקום כואב .

הוא לא יהיה איש הסוד שלה יותר, הוא לא יהיה איש הפריקות שלה יותר וזה שבר אותו יותר מכל, הוא לא הולך להיות שם בשבילה יותר.
הוא הרגיש משהו כואב בלב, משהו שהוא לא הרגיש כבר שנים.

עצב.

עצב כל כך גדול. הוא פספס את הבן אדם היחיד שבאמת יכל להבין אותו, אבל הוא לא יכל לספר לה, הוא ידע את זה, שגם אם הוא היה חוזר אחורה בזמן הוא לא היה מספר לה את האמת, כי הוא לא היה יכול להאכיל את זה, להאכיל את זה שהיא תדע עליו הכל, אף אחד לא ידע אליו הכל. וזה מה שהכי שבר אותו.שהוא לא רוצה לתקן את מה שהוא עשה.

בזמן שאביאור חשב על כל הדברים, דלת חדרו נפתחה ופניו של אביו נראו לפניו, הן היו אטומות בדיוק כמו פניו של אביאור, הוא הסתכל על בנו, בנו שאהב כל כך, נקרע לו הלב, הוא לא ראה הרבה זמן את בנו ככה, שבור.

״בן״ הוא קראה עם קולו המפחיד אך לאביאור זה היה קול מוכר, הקול שהיה רגיל אליו בילדותו, קול שבשבילו היה נחמה, אביאור הסיט את פניו אל אביו והסתכל עליו בכאב, כאב שהוא לא הראה כבר הרבה שנים.