Sister Of - אחות של

פרק 26

נקודת מבט אודל:
לאחר דקות ארוכות של מחשבות ומחשבה על מציאות אחרת ששונה לחלוטין ממה שאני חיה בה הגעתי אל ביתה של סול, לא הרגשתי את הזמן העובר כאשר הייתי בעולם המחשבות, חשיבות הזמן יצאה מראשי והמחשבות רחפו מסביב לראשי.

הסתכלתי על השמיים הכהים שהראו שעומד לרדת גשם בעוד זמן קצר, הייתי מחובבי החורף, המרקדים בגשם ומאוהבי ריחו הקסום.
החיוך עלה על שפתיי והרשתי לעצמי להשאר כך כמה דקות, להרגיש את הטיפות של הגשם החזק שעומד להגיע.
ידעתי שאיני לבושה בבגדים המתאימים לגשם, אך זה לא תפס את מקום מחשבותיי, לא היה לי אכפת להרטב, אפילו רציתי להרגיש את טיפותיו הטהורות של הגשם, להיות עדה לדבר המופלאה הזה.

לאחר דקות בודדות של עמידה מתחת לפני השמיים התחלתי להרגיש את הטיפות העדינות של הגשם, הן הזכירו לי את תחילתו של בכי חזק מהשמיים. השקט שבא לפני הסערה.
אהבתי לחשוב שהגשם הוא כמו דמעות של שמחה הבאות מהשמיים, המבשרות בשורות טובות על דברים מופלאים שיש לנו בעולם הזה.

עם כל שנייה שעברה הגשם התחזק והעלה חיוך גדול ומאושר על פניי, החורף הגיעה ואיתו שימחה ענקית הנכנסת לליבי. הוא תפר את פצעי המדממים וחיבר את החלקים השבורים.
לגשם היה דבר מיוחד שלא היה יכול אדם לעשות, אם הוא היה מרפא, הוא אף פעם לא היה שובר, הוא לא בורח, הוא לא הולך, הוא ישאר, ואם הוא נפרד לתקופת הקיץ, תמיד הוא היה חוזר לחורף נוסף. בשביל לרפות את הפצעים של התקופה שהוא לא היה נמצא.

הבנתי שהגיע הזמן להיכנס לביתה של סול, אמה הייתה בבית כמו בכל יום בצהריים, ברכתי אותה לשלום לאחר התפעלותה מטיפות המים שהיו נמצאות על גופי. שיחת חולין נפתחה בנינו, אהבתי את אמה של סול, היא הייתה כל כך חיננית ונתנה תמיד הרגשה טובה של בית.

״סול לא מאה אחוז היום״ קולה היה נמוך בשביל שסול לא תשמע את מה שהיא אומרת, ״היא לא רצתה לקום היום בבוקר מהמיטה, והייתה ממורמרת כל הבוקר, כנראה שקרא משהו במסיבה, את יודעת משהו שקרה שם?״ עייניה הסתכלו אל עייני, אני לא ידעתי על המסיבה שסול הלכה אלייה, חייכתי אלייה ועלית למעלה, לברר מה קרה עם סול. ידעתי שמשהו לא מסדר מחוסר ידעתי בנושא.
החלטתי לגשת לחדרה, לראות מה עובר על המשוגעת עם השיער המתולתל.

נכנסתי עם דפיקות בדלת ולעיני נגלתה סול,כריות שחורות קישטו את עיניה ושיערה היה מסודר לפקעת ענקית.
הפיגמה נשארה על גופה עוד מהבוקר והיה נראה שלא קמה כמעט מהמיטה.

״סול? הכל טוב? דיברתי עכשיו עם אמא שלך והיא אמרה שעובר עלייך משהו, את לא עונה להודעות שלי אז החלטתי לבוא״ הבנתי מהר מאוד כי המצב לא טוב, יכלתי לראות את השיברון בעיניה.

העייפות של סול נשמעה מנשפית הארוכה,  עיניה הביטו אל תוך עייני, החלטתי להתיישב על המיטה, זה הולך להיות ארוך.

״אודל״ קולה היה שבור בדיוק כמו המראה שלה, ״אל תשפטי, זה הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו״ קולה השבור התחנן לפני, הבנתי בראשי ועודדתי אותה להמשיך לספר.

״הלכתי למסיבה אתמול, רעיון של ניקול, כמו תמיד היא משיגה את המקומות הכי טובים למסיבות ומי אני שאגיד לא לקצת לחגוג, אבל הפעם זה לא היה הרצון הרב שלי ללכת למסיבה, זה היה משהו אחר...משהו יותר עמוק ומסובך מזה״ לפני שהספקתי להגיב למה שאמרה היא מיהרה להמשיך ״רציתי להיות חלק ממשהו אחר, לשנות את הכיוון פעם אחת, לראות מה היה קורה אם אני אגיד אנשים חברים, זאת לא בחירה טובה בניקול, אני יודעת, זה היה הדבר הכי מהיר שיכלתי למצוא בזמן האחרון והחלטתי לקחת את זה בשתי ידיי, לראות אנשים חדשים, מקומות חדשים שאני לא הייתי מוצאת את עצמי אם לא הייתי הולכת למקומות שהיא הזמינה אותי״ למרות קולה השבור לא יכלתי לשמוע את הבעיה בסיפור שסיפורה, הכרתי את סול הרבה שנים, ידעתי את הרצון העז שלה לחקור ולראות דברים חדשים, לא הייתי מופתעת כשאמרה לי שהיא הולכת בשביל לראות דברים חדשים.
״כשהגענו למסיבה יכלתי לראות עד כמה היא הייתה גדולה, יותר ממה שיכלתי לדמיין, אנשים מכל המקומות הגיעו רק בשבילה, זה לא היה כמו כל המקומות שהיינו הולכות אליהם, זה היה משהו שונה, אווירה שונה, אנשים שונים ובעיקר התנהגויות שונות״ עייניה ווידעו שאני בסדר והיא המשיכה לדבר ״ניקול לקחה אותי בידים שלה, זה היה מוזר בשביל ניקול, זה היה די מתחשב, מתחשב שלא מאפיין את ניקול...כמובן שזה הדליק אצלי נורה אדומה, הראש שלי צעק לי להזהר, אבל העניים שלי היו במקום אחר, מה שראיתי שיגע אותי, מה ששמעתי באוזני גרם לגוף שלי לרקוד...לזוז לקצב המוזיקה...ואני כבר לא הצלחתי לשלוט בעצמי. וככה ,אודל, ככה היא הכניסה לי שתייה בין הידים ונתנה לי לשתות, יכול להיות שאת חושבת שאני מגזימה בגלל קצת שתייה, אבל לא, אודל, אני לא, אני ידעתי מה אני עושה, כל פעם חשבתי עוד אחת, לא יקרה כלום, אבל האחת הפכה לחמישים כוסות, אל תקחי אותי במילה.״ נשימה עמוקה עצרה אותה מלהמשיך את הסיפור ויכלתי לראות בעיניה את הדמעות המאיימות לצאת.

״איבדתי את זה, המוח שלי היה ללא שליטה על הגוף שלי, אני לא זוכרת מה היה כל כך אתמול, רק בחור, בחור אחד שעזר לי כשלחשתי לו הצילו. הייתי כל כך חסרת אונים שאפילו אני הבחנתי בכל כבר, אבל זה היה הרגע היחיד שהייתי בו בשליטה בתוך על הסיפור הזה, אני רק זוכרת שהוא עזר לי ולקח אותי לכאן ,הביתה, הוא לא אמר לי את שמו ואם כן אני בטח לא זוכרת אותו, אני לא יודעת בכלל מה אמרתי ומה עשיתי ,רק את החלק המוזר הזה״ הדמעות ירדו בלי הפסקה מעיניה הירוקות והיפות, הבחורה החזקה שהכרתי כל כך הרבה שנים הפכה לשברירית בתוך שניות בודדות.

קירבתי אותה אל גופי וחיבקתי אותה, ובפעם הראשונה בחיי, ריחמתי על סול, לא ידעתי מה לומר לה, איך להגיב לסיפור שלה, הרגשתי שהדבר מתאים לעשות במצב הזה הוא להשאר בשקט, לתת לה את הזמן שלה לעקל את הסיפור.

לאחר כמה דקות ארוכות של שקט הדבר היחיד שהצלחתי להוציא משפתיי היה ״איך את מרגישה? אכלת ?שתית ? לקחת כדור?״ כמו שאני יודעת אחרי ששותים יש כאבי ראש נוראים, היא הנהנה בראשה וציינה את לקיחת הכדור בבוקר, היא לא אכלה דבר.

״אני מחכה בחוץ, תתלבשי אנחנו יוצאות״ הרגשתי את החום העולה לראשי ואת קצות אצבעותיי בעקצצות, הייתי כל כך עצבנית, ידעתי שאני הולכת לפגוש את ניקול בזמן הקרוב, הפעם אני לא הולכת לרחם עלייה, אני אראה לה שגם לשטן בעצמו יכולים להיות סיוטים בלילה.