להציג VS לספר (או Showing VS Telling) זה קונפליקט מרכזי מאוד בכתיבה בין שני סגנונות כתיבה שדרושים לנו ככותבים. אם אתם לא יודעים מה זה אומר, אל דאגה, אני בעצמי לא ידעתי מה זה עד השנה הזאת XD
אז אני אסביר יותר לעומק: מה הן הסגנונות האלה בעצם, מה מבדיל בניהם ואיך משלבים אותם ביחד?
נתחיל קודם כל ב"מה זה?"
להציג (Showing) – דרך הכתיבה שבה אתם מציגים את הדברים ובכך מספרים עליהם בצורה עקיפה. למשל, במקום לרשום שהדמות הראשית הייתה במיטה בבית כל הבוקר, אתם מתארים אותה בתוך הבית – כשהשמיים שנראים בחלון עדיין כחולים, והיא מסתכלת על השעון ותוהה למה היא לא קמה מהמיטה מאז שהתעוררה. בעצם, אתם לא אומרים את מה שקורה, אתם מציגים אותו – בגלל זה המילה "להציג". כשאתם מציגים משהו בכתיבה, רוב המידע נקלט אצל הקורא בעזרת הרמזים המטרימים, ההערות הקטנות האלה שאתם מוסיפים לסצינה כדי שהקורא יבין מה נמצא סביבו ומה הוא צריך להסיק מזה.
לספר (Telling) – "לספר" זו שיטת כתיבה מהירה יותר להסביר דברים, אבל היא הרבה יותר סטטית ולכן קשה להשתמש בה בשביל לגרום לקורא להתחבר לדמות בקלות. כשאתם מספרים משהו, אתם פשוט רושמים אותו, בלי יותר מדי רמיזות או הסברים עקיפים. למשל, במקום להציג עד כמה נוראי הדייט של הדמות הראשית היה – זה/זו שנמצא/ת איתה אדיש ולא צוחק/ת מהבדיחות שלה, היא מנסה להיות מקסימה אבל זה לא יוצא לה, היו טעויות באוכל, וכדומה – אתם מספרים אותם כפי שעשיתי הרגע (אבל לא בצורה רשימתית כזאת, עדיף לשחק עם זה יותר). בשביל קטעים שאין צורך להרחיב עליהם יותר מדי, קטעים שעלולים להימשך הרבה מאוד זמן אם רק תציגו אותם, כדאי להשתמש ב"לספר".
עכשיו, יש דעה כזאת שאומרת שחייבים להימנע כמה שיותר מלספר את מה שאתם כותבים ועדיף כמה שיותר להציג אותם. זה לא נכון. הדרך הטובה ביותר היא לשלב בין השניים ולדעת מתי צריך להשתמש באיזו צורה של כתיבה. בשבילי, אישית, זה לא כזה קשה כי אני יודעת מתי אני צריכה להציג דברים ומתי לספר אותם, אבל אני אשתדל להסביר כמה שיותר טוב כדי שאלה שמכם שלא בדיוק בטוחים בזה יוכלו להבין גם.
שימו לב לזמן של הסצינה –בסצינות שעלולות להיערך המון זמן ואין להן הרבה מה לתת לסיפור עדיף שלא להשתמש בהצגה. ניקח לרגע סרט או סדרה, שם חייבים להשתמש בהצגה כי אין להם אפשרות להשתמש ב"לספר" (אלא אם כן יש שם קריין, אבל זו קצת עצלנות לפעמים וחייב להיות מתאים לאותו ז'אנר או סגנון). בגלל שחלק מהכותבים מסתמכים על סרטים או סדרות, יש מקרים בהם הם גם כותבים סצינות שלמות מבלי לספר, ואז יוצא שהם כותבים סצינות ארוכות עם הרבה תוכן אבל בלי יותר מדי דברים שיוכלו באמת להועיל לסיפור. כמו הדוגמא עם הדייט – אם תכתבו פרק שלם רק על דייט גרוע, ספק אם הקורא ירצה להישאר לקרוא את ההמשך. אבל אם תכתבו את מה שקורה לדמות אחרי הדייט ותוך כדי היא חושבת על מה שקרה בו ועל ההרגשות הרעות שלה לגביו, תוכלו לחסוך המון זמן שאפשר לנצל לסצינות חשובות יותר. תוכלו להבחין בסצינות שעדיף לספר אותן ברגע שבסצינה המדוברת כמעט ואין רמזים מטרימים (אין רמזים מטרימים = אין סיבה להשקיע בכל הנראות של הסצינה ואפשר להגיע לעיקר שלה).
העיקר – אם אתם תוהים איך לכתוב סצינה מסוימת שצריכה לקרות, שימו לב כמה דברים עיקריים יש בה. בהמשך למה שרשמתי קודם, סצינות שמציגים בדרך כלל יכילו התפתחויות משמעותיות שחשוב שיהיו בתוך סצינה שלמה שתבנה אותן. אם אין הרבה דברים עיקריים בסצינה השלמה, אפשר לתמצת אותם עם "לספר".
תמיד מציגים = תמיד יש פלאשבקים – תארו לכם רגע את זה: במקום לספר דברים שקרו לדמות או דברים שוליים שנועדו בשביל להראות שעבר הזמן או דברים שמציגים דברים די שוליים שיובילו לדבר גדול, כל אחד מאלה יוצג בתור סצינה משלו. בפועל, הסיפור יהיה מלא בפלאשבקים או בסצינות מיותרות שרק מאריכות את כל הסיפור. תארו לעצמכם שהייתם צריכים לקרוא את כל הסצינות הקטנות האלה כי הן יקדמו את העלילה רק בקצת, או יותר מזה, לקרוא המון פלאשבקים שמתארים מי הן הדמויות ומה קרה להן בעבר. מייאש, נכון? לכן צריך לזכור שלא חייבים להציג תמיד.
כותבים יומן – מישהו מכם פעם כתב יומן? אז סיפור שכולו מסופר, בעצם ממש דומה לאיך שאתם כותבים יומן. ולא רק יומן, אלא גם מכתב שאתם כותבים ומספרים מה עבר עליכם, או הסבר ביוגרפי על מישהו. כל אלה לא מציגים כלום, הם מספרים, וככה נראות סצינות שצריכות להיות מוצגות אם מספרים אותן. אני מקווה שהסברתי את זה בצורה מובנת כי אני מרגישה שאני על חבל דק כאן XD וכשכותבים מבלי להציג כמעט בכלל, יוצרים ריחוק בין הקורא לדמויות. הקורא לא יכול באמת להיכנס לסצינה, הוא מרגיש כצופה מהצד ולא מסוגל להרגיש את הדמויות כמו שצריך. בעזרת הצגה אפשר להוסיף המון תיאורים שיוכלו לקורא להתאחד עם הדמויות ולהרגיש כחלק מהן, וזה משהו שקשה מאוד עד כמעט בלתי אפשרי לעשות כשרק מספרים. כשאתם מספרים אתם מציבים את העובדות על פני השטח. לא משנה עד כמה אמוציונאלית הסצינה, היא תאבד המון מהכוח שלה אם לא יציגו אותה כמו שצריך. כתבתי על זה גם בחלק הקודם, כשדיברתי על רגש, ונתתי דוגמא לאיך אפשר להעביר הסבר סטטי ויבש לתיאור דינאמי שאפשר לראות ולהרגיש.
איך משלבים אותם ביחד? זו שאלה טריקית, כי אי אפשר באמת להסביר את זה. ברגע שאתם מבינים מה ההבדל בין השניים, מתי אתם יכולים להשתמש בהם ומתי עדיף שלא, אז תוכלו גם לדעת איך לשלב אותם כמו שצריך. ההמלצה הכי טובה שלי היא גם לקרוא ספרות כתובה שעברה עריכה מקצועית ויצאה לאור, כי היא המקום הכי טוב ללמוד ממנו ויש בה דוגמאות שיראו לכם איך השילוב קורה בפועל. זה משהו שצריך להתאמן עליו אבל ברגע שמבינים אותו הוא די פשוט ואפילו קל. החלק היותר טריקי הוא איך לכתוב ולספר כראוי, ואלה כבר דברים שצריך להתאמן עליהם לעומק (בעזרת הטיפים שאני כותבת כאן, בין היתר XD).
אז חשבתי שהחלק הזה יהיה יותר ארוך, אבל האמת שזה כל מה שיש לי לכתוב על זה. העניין הזה הוא בעיקר תלוי כותב וקשה מאוד להסביר אותו כראוי מבלי שזה יימשך נצח ויקפיד על כל דבר קטן, לכן אשאיר את זה ככה ואומר לכם שאתם מוזמנים לכתוב שאלות אם יש לכם כאלה (:
ולשאלת היום: אתם מכירים את "Showing VS Telling"? אם כן, איך אתם עם זה ועל מה אתם מקפידים? איך אתם מבדילים בניהם ואיך אתם בוחרים מה לכתוב איך? אם אתם לא מכירים, האם החלק הזה עזר לכם? אשמח מאוד לשמוע את התשובות שלכם.
אז עד החלק הבא~
YOU ARE READING
טיפים לכתיבה
Nonfiksiאני אנסה להביא כאן מהניסיון האישי שלי בכתיבה ולעזור עד כמה שאוכל. מוזמנים לבדוק את הספר (: כל מה שרשום כאן הוא טיפים שלי בלבד! (המדריך הזה תקף לניסיון שלי מהתקופה שכתבתי אותו ויכול להיות שיהיו בו דברים לא מדוייקים או דברים שעכשיו אני פחות חושבת שהם...